קריסתה של קונספירציה: ניתוח קר של נרטיב 'עסקת החבילה'

מקהלה גוברת של פרשנים, פוליטיקאים ועיתונאים מפיצה בימים האחרונים במרץ מחודש את מה שהפך לנרטיב הדגל של מתנגדי ראש הממשלה: 'עסקת החבילה'. על פי תיאוריית קשר זו, בנימין נתניהו רוקם בחסות המלחמה מהלך מקיף שבו הוא סוחר בנכסיה האסטרטגיים והביטחוניים של מדינת ישראל – החל מהכרעה במלחמה וכלה בהסכמה לנסיגות מדיניות – והכל בתמורה לסיוע אמריקאי שיביא לסיום משפטו. הנרטיב מוצג כעת לא כפרשנות, אלא כעובדה כמעט מוגמרת. אולם, בחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של יסודותיו חושפת מבנה רעוע, הבנוי לא על עובדות אלא על כשלים לוגיים, צביעות נוחה והתעלמות שיטתית מהמציאות המורכבת של ניהול מלחמה. הגיע הזמן לנתח את הטיעונים הללו לגופם ולחשוף את פשיטת הרגל האינטלקטואלית העומדת בבסיסם.

הכשל הראשון: הפיכת צורך ביטחוני ל'אקדח מעשן'

הראיה המרכזית, ה'אקדח המעשן' לכאורה, לקיומה של 'עסקת החבילה' היא דחיית עדותו של ראש הממשלה במשפטו. המבקרים ממהרים לקשור את הדחייה, שהתבקשה לאחר דיון חסוי חסר תקדים בהשתתפות ראשי המוסד, אמ"ן והמל"ל, ישירות ל"התקדמות במגעים לעסקת חטופים". מכאן, הדרך להסקת המסקנה כי המשפט האישי והביטחון הלאומי כרוכים זה בזה בעסקת שוחד צינית – קצרה מאוד. אלא שהלך מחשבה זה נשען על כשל לוגי מסוג 'דיכוטומיה כוזבת' (False Dichotomy).

הנרטיב מציג בפנינו שתי אפשרויות בלבד: או שהסיבות הביטחוניות שהוצגו הן שקריות ונועדו לחלץ את נתניהו, או שהן אמיתיות אך משמשות באופן ציני למטרה אישית. בכך, מתעלמים הדוברים באלגנטיות מהאפשרות השלישית, הסבירה והפשוטה ביותר: שברגע נתון, מתקיימים מהלכים ביטחוניים כה רגישים וקריטיים – בין אם מדובר בשיא של משא ומתן על חיי חטופים או בהזדמנות מבצעית נדירה – עד כי הם דורשים את מלוא תשומת ליבו של ראש הממשלה וקבינט המלחמה, וגוברים בחשיבותם על כל עניין אחר, כולל הופעה בבית המשפט.

הופעתם של ראשי מערכת הביטחון אינה 'פוליטיזציה' כפי שטוענים המבקרים, אלא עדות לאחריות ממלכתית. תפקידם היה להסביר לבית המשפט, בגוף ראשון, את כובד המשקל של הסוגיות העומדות על הפרק, סוגיות שמעצם טבען הן חסויות. במקום לראות בכך הוכחה לחומרת המצב הביטחוני, בוחרים יוצרי הקונספירציה למלא את הוואקום המידעי, הנובע מצורך מבצעי, בתיאוריות זדון. זו אינה עיתונות חוקרת, זוהי בריחה מהמציאות אל מחוזות הפנטזיה. האחריות הלאומית מחייבת לעיתים דחיית סדרי עולם, גם את אלו של מערכת המשפט. לטעון אחרת זהו ניתוק מסוכן מהאתגרים האמיתיים של ניהול מלחמה.

הכשל השני: צביעות אסטרטגית והיפוך עמדות

אחד הנדבכים המרכזיים בנרטיב 'עסקת החבילה' הוא הצהרתו של ראש הממשלה כי שחרור החטופים נמצא בראש סדר העדיפויות. אותם גורמים תקשורתיים ופוליטיים, שעד לפני רגע זעקו כי הממשלה מפקירה את החטופים ואינה עושה די למענם, מבצעים כעת פניית פרסה אקרובטית. לפתע, ההצהרה המוסרית והברורה הזו הופכת להוכחה ניצחת לכך שנתניהו מתכנן "לסיים את המלחמה ללא הכרעה" כדי לשרת את העסקה האישית שלו.

מדובר בצביעות שקשה להפריז בעוצמתה. אי אפשר גם לצעוק שחייבים לשחרר את החטופים "עכשיו", וגם לתקוף את ראש הממשלה כאשר הוא ממקם את משימה זו בראש סדר היום. זוהי דוגמה קלאסית לטקטיקת 'הזזת עמודי השער' (Moving the Goalposts), שבה היעד משתנה תמיד בהתאם לצורך הפוליטי של הרגע.

יתרה מכך, הטיעון נגוע בכשל של 'דיכוטומיה כוזבת' נוסף. הוא מציג את השבת החטופים ואת מיטוט החמאס כשתי מטרות סותרות. במציאות, מנהיגות אחראית בזמן מלחמה נדרשת לנווט בין שתי המטרות העליונות הללו, שלעיתים מציבות דילמות קורעות לב. הצהרה על חשיבות עליונה של השבת אזרחים אינה ויתור על המטרה הצבאית, אלא הכרה במחויבות המוסרית העמוקה ביותר של מדינת ישראל לאזרחיה. כל עסקה שתובא לאישור תיבחן לגופה על פי האיזון שהיא מציעה בין שתי המטרות. הצגת הדברים כמשחק סכום אפס שבו הצלחה באחד פירושה כישלון באחר היא פישוט ילדותי של מציאות מורכבת מאין כמותה, ונועדה אך ורק לנגח את ראש הממשלה, תהא אשר תהא עמדתו.

הכשל השלישי: פרשנות מגמתית של דיפלומטיה

הצלע השלישית של הקונספירציה היא 'ההתערבות האמריקאית'. כל איתות מוושינגטון, כל דיווח על לחץ או מנוף השפעה, מתורגם מיידית להוכחה שנתניהו מוכר את ריבונותה של ישראל תמורת ישועתו המשפטית. 'שתיקתו' של ראש הממשלה מול איומים מרומזים, כביכול, מוצגת כהסכמה כנועה.

טיעון זה חושף בורות עמוקה או התעלמות מכוונת מאופן ניהול יחסי החוץ של מדינה, בפרט מול בעלת בריתה החשובה ביותר בזמן מלחמה. דיפלומטיה אינה מתנהלת בצעקות מעל דפי העיתון. תפקידו של מנהיג הוא למקסם את התמיכה הבינלאומית תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של ישראל, גם כשאלו עומדים בסתירה לעמדת הממשל האמריקאי. זהו ריקוד עדין של לחצים, שכנוע ומשא ומתן מאחורי הקלעים.

הדרישה מנתניהו לצאת בהצהרות מתריסות פומביות היא פופוליזם זול וחסר אחריות. מי שדורש זאת היום היה הראשון להאשים אותו בהרס היחסים עם אמריקה לו היה עושה זאת. בניגוד לנרטיב על מנהיג חלש וכנוע, עומד עשור וחצי של הנהגה שבה הוכיח נתניהו, פעם אחר פעם, את יכולתו לעמוד מול לחצים אמריקאיים כבדים כשעל הפרק עמד ביטחון ישראל – מנאומו בקונגרס נגד הסכם הגרעין האיראני ועד להתעקשות על יעדים ביטחוניים במבצעים קודמים. להציג את ניהול היחסים הטקטי והזהיר הנוכחי כהפקרת הריבונות הוא עיוות של המציאות וכישלון בהבנת אמנות המדינאות.

לסיכום, כאשר מפרקים את נרטיב 'עסקת החבילה' לגורמיו, לא מוצאים דבר מלבד ספקולציות, כשלים לוגיים וצביעות פוליטית. ה'ראיות' המוצגות מתאדות תחת בחינה רציונלית. מה שנותר הוא סיפור פשוט הרבה יותר, גם אם כואב ומורכב: מנהיג שנדרש לקבל החלטות בלתי אפשריות תחת לחצים אדירים, צבאיים, מדיניים ופנימיים, תוך ניסיון לנווט את ספינת המדינה בסערה חסרת תקדים. הבחירה העומדת בפני הציבור אינה בין 'עסקת חבילה' לבין ניהול טהור של המלחמה, אלא בין היסחפות אחר תיאוריית קשר מופרכת לבין הכרה במציאות המרה והמורכבת של מנהיגות בזמן מלחמה.