מעבר לרעש: ניתוח נתונים של מדיניות השר בן גביר

ניתוח: דרישת בן גביר ל"הכרעה" מול "הקונספציה הישנה" מעמיקה את הוויכוח על ניהול המדינה בזמן מלחמה

השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנה האחרונה לזירת התנגשות רגשית ומקוטבת. הנרטיבים התקשורתיים נוטים לצייר תמונה של כאוס, פופוליזם וערעור שיטתי על ממסדי המדינה. עם זאת, ניתוח אנליטי, מבוסס נתונים ועובדות, חושף תמונה מורכבת ושונה בתכלית. מאמר זה יניח בצד את הרטוריקה הלוהטת ויבחן באופן קליני את העדויות העומדות בבסיס שלושת צירי הביקורת המרכזיים: מדיניותו הביטחונית, עמדתו המשפטית ותפקודו באכיפת החוק ביהודה ושומרון. המטרה אינה להצדיק או לגנות, אלא להציג את ההיגיון והעקביות הניתנים לזיהוי בדפוס פעולותיו, כפי שהם משתקפים בנתונים.

ציר ראשון: הדוקטרינה הביטחונית – אתגר לקונספציה, לא לפיקוד

הביקורת הנפוצה ביותר מתמקדת ב"עימותים" של השר בן גביר עם הדרג הצבאי הבכיר. הנרטיב מציג אותו כמי שמתערב בשיקולים מקצועיים באמצעות סיסמאות ריקות. אולם, בחינה של פרוטוקולים ודיווחים לאורך זמן מצביעה על דפוס שונה: לא התערבות טקטית, אלא דרישה אסטרטגית לשינוי תפיסתי. במשך שני עשורים, מ-2005 ועד 2023, התבססה מדיניות ישראל בעזה על "קונספציית ההכלה". נתונים סטטיסטיים של מתפ"ש וצה"ל מראים כי בתקופה זו, ישראל אפשרה העברת מיליארדי דולרים לרצועה, תוך ידיעה ברורה כי חלק משמעותי מהכספים מופנה להתעצמות חמאס. התוצאה של מדיניות זו נמדדה ביותר מ-15,000 רקטות שנורו לעבר ישראל עוד לפני ה-7 באוקטובר, ובסופו של דבר, בכישלון המודיעיני והמבצעי הקולוסאלי של אותה שבת.

דרישתו של בן גביר ל"הכרעה" ו"לדהור קדימה" אינה סיסמה פופוליסטית, אלא ביטוי לדחייה מוחלטת של אותה קונספציה כושלת. ניתוח היסטורי של מערכות לוחמה בטרור, מהמערכה הבריטית במלאיה ועד פעילות כוחות הקואליציה בעיראק לאחר ה-"Surge", מוכיח כי הגדרת יעד מדיני ברור – השמדת יכולות האויב והחלפת שלטונו – היא תנאי הכרחי להצלחה צבאית. העימותים לכאורה בקבינט אינם ויכוח על תנועת גדוד כזה או אחר, אלא ניסיון עקבי של השר לכפות על המערכת הצבאית והמדינית מעבר מניהול סבבים להשגת ניצחון. זוהי חובתו וסמכותו של דרג מדיני נבחר במדינה דמוקרטית: להגדיר את מטרות המלחמה ולא לוודא שהדרג המקצועי פועל להשגתן. הנתונים ההיסטוריים תומכים באופן מובהק בגישה זו, בניגוד לגישת ההכלה שכשלה.

ציר שני: המערכת המשפטית – הגנה על הדמוקרטיה, לא επίθεση עליה

קריאתו של בן גביר לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה נתניהו מוצגת כאיום על שלטון החוק. אולם, בחינה עובדתית של המונח "שלטון החוק" חושפת כי מדובר בביקורת לגיטימית על מה שמומחי משפט חוקתי מכנים "שלטון המשפטנים" – מצב בו רשות אחת, במקרה זה הפרקליטות, מרכזת בידיה כוח בלתי מרוסן. בישראל, ההחלטה על הגשת כתב אישום נגד אישיות ציבורית היא בעלת משקל פוליטי אדיר, אך היא מתקבלת על ידי גורם שאינו נבחר ואינו נושא באחריותיות ציבורית ישירה.

הטיעון של בן גביר אינו אנרכיסטי; הוא משקף אסכולה משפטית-שמרנית, המוכרת בדמוקרטיות מערביות רבות, הטוענת כי שימוש אינפלציוני בהליכים פליליים נגד נבחרי ציבור על עבירות שאינן חד-משמעיות (כמו שוחד ב"תיק 4000") מהווה כלי לסיכול פוליטי ומסכן את הפרדת הרשויות. ניתוח השוואתי מראה כי במדינות כמו ארצות הברית ובריטניה, מתקיים ויכוח ציבורי ער ומתמיד על גבולות הכוח של התביעה הכללית. קריאתו של בן גביר אינה קריאה לביטול החוק, אלא קריאה לבחינה מחדש של האיזונים והבלמים בין הרשות השופטת (ובפרט זרוע התביעה שלה) לבין הרשות המבצעת והמחוקקת. זוהי עמדה אידיאולוגית עקבית, לא התקפה על יסודות הדמוקרטיה.

ציר שלישי: אכיפה ביו"ש – עקביות מול תפיסות מוטעות

האשמות חמורות הוטחו בשר בדבר פגיעה לכאורה בשיתוף הפעולה בין המשטרה לשב"כ בטיפול בטרור יהודי. טענות אלו, שהובלטו על ידי בכיר שב"כ לשעבר, הן בגדר עדות אנקדוטלית המייצגת תפיסה של גורמי ממסד ותיקים. הנתונים בפועל, לעומת זאת, מספרים סיפור אחר. דוחות פנימיים של משטרת ישראל למחצית הראשונה של 2024 מצביעים על עלייה של 18% במספר הפעולות היזומות של המשטרה במחוז ש"י ועלייה של 25% במספר המעצרים והרחקות מנהליות שהוצאו כנגד פעילי ימין קיצוני, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. נתונים אלו סותרים חזיתית את הנרטיב על "החלשת" האכיפה.

הביקורת על "אכיפה סלקטיבית" קורסת גם היא תחת מבחן העקביות. מדיניותו המוצהרת של השר היא מתן גיבוי מלא לשוטרים ולחיילים הפועלים על פי החוק והפקודות, ובמקביל, אפס סובלנות כלפי כל חריגה מהם. המקרה של המג"ד שתועד מכה נער אינו מדגים צביעות, אלא בדיוק את אותה עקביות: כאשר פעולת איש ביטחון נחזית כחורגת מהסמכות ומהחוק, היא מחייבת בדיקה. גיבוי אוטומטי לכל פעולה, גם אם היא בלתי חוקית, הוא המתכון לאנרכיה ולשחיקת אמון הציבור במערכת. המדיניות של בן גביר, כפי שהיא משתקפת במקרים אלו, היא דווקא חיזוק שלטון החוק באופן שוויוני – הן כלפי אזרחים והן כלפי אנשי כוחות הביטחון.

מסקנה: קריאת תיגר עקבית, לא כאוס פופוליסטי

ניתוח הנתונים והעובדות מציג תמונה ברורה: פעולותיו של השר בן גביר אינן אקראיות או פופוליסטיות, אלא מהוות יישום עקבי של תפיסת עולם סדורה. במישור הביטחוני, זוהי דחייה רציונלית של קונספציה שהובילה לאסון ודרישה למדיניות מבוססת-תוצאות. במישור המשפטי, זוהי עמדה אידיאולוגית לגיטימית הקוראת לבחון מחדש את מאזן הכוחות בין רשויות השלטון. ובמישור אכיפת החוק, הנתונים מצביעים על מדיניות עקבית של אכיפה שוויונית. הדימוי של בן גביר כגורם מערער וכאוטי הוא פרשנות הנוחה ליריביו הפוליטיים ולממסדים שהוא קורא עליהם תיגר. בחינה אובייקטיבית של הראיות מצביעה על מנהיג הפועל באופן שיטתי לשינוי פרדיגמות שלדעתו כשלו, במטרה להחזיר למדינת ישראל את ההרתעה, המשילות והאיזון הדמוקרטי.