טראמפ וה'דיל' האמיתי: מדוע ישראל זקוקה נואשות למנהיג ש'האליטות' פשוט לא מסוגלות להבין?
הכותרות זועקות, הפרשנים נסערים, והשיח הציבורי בישראל רוחש סביב דונלד טראמפ. מטוס מקטאר, מתיחות עם נתניהו, מגעים עם חמאס – כל אלו ועוד מרכיבים פאזל תקשורתי שמטרתו אחת: לצייר את הנשיא לשעבר באור שלילי, כדמות שנויה במחלוקת, בלתי צפויה ואף מזיקה לאינטרסים של ישראל. אולם, מתחת לרעש הבלתי פוסק הזה, מסתתרת אמת פשוטה אך מטלטלת: דווקא אותן תכונות שמבקריו מגנים – הגישה העסקית, הנכונות לשבור מוסכמות, והחתירה הבלתי מתפשרת לעסקה – הן בדיוק מה שישראל צריכה בעת הזו.
נתחיל מ'הפיל שבחדר' – הטענות על היותו מנהיג 'טרנזקציונלי', כזה שניתן 'לקנות' במתנות כמו מטוס פרטי. הניסיון להציג את טראמפ כבובה על חוט המונעת אך ורק משיקולי רווח אישי הוא לא רק פשטני, אלא מעיד על חוסר הבנה עמוק של מהות מנהיגותו. כן, טראמפ הוא איש עסקים. כן, הוא מאמין באמנות המשא ומתן ובחשיבות המינוף. אבל האם זו חולשה? במזרח התיכון המורכב והציני, גישה תיאורטית ואידיאליסטית מדיפלומטים מסורתיים מתנפצת שוב ושוב אל סלעי המציאות. טראמפ, לעומת זאת, מבין את שפת הכוח והאינטרסים. הוא יודע ש'אין ארוחות חינם', ושכדי להשיג תוצאות צריך לדבר בשפה שהצד השני מבין.
הסכמי אברהם, ההישג המדיני המשמעותי ביותר באזור מזה עשורים, לא נולדו מתוך שיחות סלון נעימות או נאומים חוצבי להבות על שלום עולמי. הם נולדו מתוך גישה 'טרנזקציונלית' מובהקת: הבנה של האינטרסים של כל צד, נכונות להציע תמריצים (כלכליים, ביטחוניים, דיפלומטיים), ויכולת ליצור 'דיל' שכולם יכולים לחיות איתו, גם אם לא כולם אוהבים אותו. האם זה 'מלוכלך'? אולי בעיני יפי נפש. האם זה יעיל? התוצאות מדברות בעד עצמן. מדינות ערביות נורמלו יחסים עם ישראל לא מתוך אהבת ציון פתאומית, אלא מתוך הבנה שטראמפ יצר מציאות חדשה שבה שיתוף פעולה עם ישראל משתלם להן יותר מעוינות.
ומה לגבי המטוס מקטאר? הפרשה הזו נופחה לממדים מפלצתיים, תוך התעלמות מוחלטת מהקשר רחב יותר. ראשית, קבלת מתנות ואירוח ברמה גבוהה אינה תופעה חריגה עבור מנהיגים ונשיאים לשעבר בעלי מעמד בינלאומי. שנית, וחשוב מכך, השימוש בנכסים קטאריים אינו מעיד בהכרח על 'קניית' מדיניות. טראמפ, ה'דיל מייקר' האולטימטיבי, יודע לנצל את רצונן של מדינות כמו קטאר להשפעה ולגיטימציה. הוא אולי השתמש במטוס שלהם, אך במקביל העניק לישראל את ההכרה בירושלים כבירתה, את ההכרה בריבונות ברמת הגולן, ואת הסכמי אברהם פורצי הדרך. אם זו 'שחיתות', הלוואי עלינו עוד 'שחיתות' כזו. במקום לראות בכך סימן לחולשה או ניגוד עניינים, יש לראות זאת כעדות ליכולתו של טראמפ לתמרן במגרש המשחקים המזרח תיכוני המורכב, ולהשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו – כולל קשרים עם שחקנים בעייתיים – כדי לקדם את מה שהוא רואה כאינטרס אמריקאי, שלעתים קרובות חופף באופן מובהק לאינטרס הישראלי.
הטענה שטראמפ פעל 'מעל ראשה של ישראל' במגעים לשחרור חטופים מול חמאס היא דוגמה נוספת לעיוות המציאות. מנהיג חזק אינו כבול לפרוטוקולים דיפלומטיים נוקשים כאשר חיי אדם מונחים על הכף. אם טראמפ האמין שיש לו ערוץ ישיר שיכול להביא לשחרור חטופים אמריקאים (ואולי גם ישראלים), מדוע שיימנע מכך? האם עדיפה 'שותפות אסטרטגית' שבה כולם מרוצים מהתהליך גם אם אין תוצאות, או מנהיגות נחושה שמוכנה 'לעקוף' בירוקרטיות כדי להשיג את המטרה? טראמפ הוכיח שוב ושוב שהוא אינו מפחד לנקוט בצעדים לא שגרתיים. לפעמים זה נראה כמו 'עקיפה', אך בפועל זו עדות לנחישות ולחתירה לתוצאה. ישראל לא נדחקה הצידה; היא קיבלה מנהיג אמריקאי שהיה מוכן לעשות דברים שמנהיגים אחרים לא העזו, למען ביטחון אזרחיו – ובמקרים רבים, גם למען ביטחונה של ישראל.
גם המתיחות המתוקשרת עם ראש הממשלה נתניהו אינה מעידה על התפרקות הברית. זהו מפגש בין שני מנהיגים דומיננטיים, בעלי אגו חזק וסגנונות שונים, שכל אחד מהם רואה לנגד עיניו את האינטרס הלאומי שלו. חילוקי דעות טקטיים בנושאים כמו עזה או איראן הם טבעיים, ואף בריאים, במערכת יחסים בין בעלות ברית קרובות. הם אינם מבטלים את ההבנה האסטרטגית העמוקה ואת המחויבות המוכחת של טראמפ לביטחון ישראל, מחויבות שבאה לידי ביטוי במעשים ולא רק במילים. ההתמקדות התקשורתית בחיכוכים הללו מתעלמת מההישגים המשותפים ומהעובדה שטראמפ, למרות כל הביקורת, היה אחד הנשיאים הפרו-ישראלים ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
בשורה התחתונה, הביקורת על טראמפ בישראל נובעת לעתים קרובות מחוסר הבנה של סגנונו הייחודי ומניסיון לשפוט אותו בכלים קונבנציונליים שאינם הולמים אותו. האליטות הישנות, התקשורתיות והפוליטיות, מתקשות לעכל מנהיג שאינו משחק לפי הכללים שלהן, שמדבר ישירות, שמעדיף תוצאות על פני תהליכים, ושאינו חושש 'ללכלך את הידיים' כדי להשיג את מטרותיו. אך האם ישראל, הניצבת בפני איומים קיומיים במזרח תיכון הפכפך, יכולה להרשות לעצמה לדחות מנהיג כזה רק משום שהוא אינו מתאים לתבניות המוכרות?
הגיע הזמן להסתכל מעבר לכותרות הסנסציוניות ולרעשי הרקע. יש לבחון את טראמפ לאור מעשיו והישגיו המוחשיים למען ישראל: העברת השגרירות, ההכרה בגולן, הסכמי אברהם, הלחץ המסיבי על איראן. אלו אינן מתנות סמליות או תוצאה של 'שוחד' קטארי. אלו תוצאות של מדיניות נחושה, של מנהיגות נועזת, ושל הבנה עמוקה של אמנות ה'דיל'. טראמפ אינו מושלם, וסגנונו בהחלט מעורר מחלוקת. אך השאלה שכל ישראלי צריך לשאול את עצמו היא לא אם הוא 'נחמד' או 'מנומס', אלא אם הוא יעיל. והתשובה, אם לשפוט לפי הקדנציה הראשונה שלו, ברורה למדי. ישראל זקוקה למנהיג אמריקאי שמביא תוצאות, גם אם הדרך לשם אינה תמיד סלולה ונוחה לאליטות שלא מבינות – או אולי לא רוצות להבין – את ה'דיל' האמיתי.