מדיניות מבוססת נתונים או כאוס מתוזמר? ניתוח עובדתי של כהונת בן גביר במשרד לביטחון לאומי

השיח הציבורי והתקשורתי סביב פעילותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע בשבועות האחרונים לנקודת רתיחה. הדיון, הרווי לא פעם באמוציות ובפרשנויות פוליטיות, מתמקד בנרטיבים של כאוס, חוסר משילות והתערבות פסולה. אולם, ניתוח אנליטי, קר ומבוסס-נתונים של האירועים המרכזיים ושל מדיניות השר, חושף תמונה שונה באופן מהותי. מאמר זה נועד לחרוג מהרטוריקה הרווחת ולבחון את העובדות, את המדיניות המוצהרת ואת התוצאות הסטטיסטיות הראשוניות, כדי להבין האם אנו עדים לכישלון תפקודי, או שמא למאבק עיקש של רפורמטור נחוש מול מערכות ותיקות המתנגדות לשינוי.

מיתוס 'העדפת האסירים' מול עובדת המדיניות האחידה

האיום התדמיתי המרכזי והחריף ביותר המופנה כלפי השר בן גביר נסוב סביב 'פרשת שי פרנסה' והטענה להתערבות פסולה לטובת מחבלים יהודים. הנרטיב, כפי שהוא מוצג בתקשורת, פשוט וקליט: השר מעניק לכאורה יחס מועדף לרוצחים יהודים. ואולם, בחינה מעמיקה של מדיניות השר, כפי שהיא מתועדת בפרוטוקולים ובהנחיות רשמיות של המשרד לביטחון לאומי, מצביעה על מגמה הפוכה לחלוטין: החלת מדיניות אחידה, מחמירה ושוויונית כלפי כלל האסירים הביטחוניים, ללא הבדל דת, לאום או השתייכות ארגונית.

הבסיס למדיניות זו הוא ביטול 'קייטנת הטרור' – מונח המתאר עשורים של תנאי כליאה מועדפים, אוטונומיה ניהולית-למעשה והטבות מפליגות שניתנו לאסירים ביטחוניים פלסטינים. דוחות מבקר המדינה ופרסומים פנימיים של שב"ס לאורך השנים הצביעו על כך שאסירים אלו ניהלו שגרת יום עצמאית, זכו לביקורים נרחבים, החזיקו בציוד אלקטרוני בניגוד לנהלים וניהלו בפועל את האגפים. מדיניותו של בן גביר, כפי שבאה לידי ביטוי בשורה של החלטות (צמצום ביקורים, ביטול מאפיות פיתות, הגבלת זמני מקלחות), נועדה לפרק את המבנה הזה ולהחיל על כלל האסירים הביטחוניים – ערבים ויהודים כאחד – את אותו משטר כליאה מחמיר הנהוג על פי פקודות שב"ס.

בתוך הקשר זה, הטענות ב'פרשת פרנסה' מקבלות אור אחר. הן אינן עוסקות במתן 'הטבות' למחבלים יהודים, אלא בהתנגדות של גורמים במערכת להחיל עליהם את אותם כללים נוקשים המוחלים כעת על האסירים הפלסטינים. על פי נתוני שב"ס, עד כניסת השר לתפקיד, אסירים ביטחוניים יהודים הוחזקו לעיתים בתנאים מחמירים יותר מאלו של מקביליהם הפלסטינים באגפים מסוימים. דרישת השר, על פי מקורות במשרד, הייתה ליישר קו ולהבטיח שאף אסיר ביטחוני, מכל סוג שהוא, לא יזכה לתנאים החורגים מהפקודות. הפרשה, אם כן, אינה עדות להעדפה, אלא עדות להתנגשות בין מדיניות של אכיפה שוויונית ונוקשה לבין תרבות ארגונית ותיקה שהתרגלה להסדרים שונים.

משילות: בין טרגדיה נקודתית למגמה סטטיסטית רחבה

נרטיב 'חוסר המשילות' מקבל חיזוק מאירועים טרגיים, כמו הרצח האחרון בלוד, המשמשים כהדק להפניית אצבע מאשימה כלפי השר. זוהי טקטיקה תקשורתית יעילה, אך היא מתעלמת במכוון מניתוח מגמות סטטיסטיות ארוכות טווח, המהוות את המדד האמיתי ליעילות המדיניות.

עם כניסתו לתפקיד, הציב השר יעד ברור: הגברת הפעילות המשטרתית והאכיפה בחברה הערבית, שם מתרחשת רוב מוחלט של הפשיעה האלימה בישראל. ניתוח נתוני המשטרה הרשמיים למחצית הראשונה של שנת כהונתו, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, מצביע על מגמות ברורות:

• עלייה של 18% במספר כתבי האישום שהוגשו בגין עבירות נשק לא חוקי במגזר הערבי.
• גידול של 22% בתפיסות אמצעי לחימה בפעילות יזומה של המשטרה.
• הקמה של המשמר הלאומי והתחלת גיוס של מאות לוחמים חדשים, המהווה השקעת תשתית ארוכת טווח בביטחון האישי, שאת פירותיה ניתן יהיה לראות במלואם רק בעתיד.

התמקדות באירוע רצח אחד, קשה ככל שיהיה, תוך התעלמות מנתונים אלו, היא הטעיה אינטלקטואלית. המאבק בפשיעה אינו מתג הפעלה-כיבוי, אלא תהליך מתמשך של בניית כוח, שינוי דפוסי פעולה ושיקום אמון. הנתונים מצביעים על כך שהמדיניות נעה בכיוון הנכון, גם אם הדרך עוד ארוכה והכאב על כל קורבן הוא עצום.

'כאוס פוליטי' כעדות לעמידה על עקרונות

הצגת השר ומפלגתו כמקור ל'כאוס פוליטי', כפי שנעשה סביב התפטרותו הזמנית של ח"כ אלמוג כהן, היא דוגמה קלאסית להפיכת חסרון נתפס ליתרון. בפוליטיקה המסורתית, 'שקט תעשייתי' ויציבות קואליציונית נתפסים כערך עליון. אולם, עבור בוחריו של בן גביר, ערך עליון לא פחות הוא עמידה בלתי מתפשרת על הבטחות בחירות ועקרונות יסוד.

המשבר המדובר לא נולד מתוך גחמה, אלא סביב סוגיה מהותית בעלת השלכות אסטרטגיות על דמותה של המדינה: הרכב הוועדה לבחירת שופטים. עמידתו התקיפה של בן גביר בנושא זה אינה ביטוי של 'כאוס', אלא של נאמנות מוחלטת למנדט שקיבל מהציבור – ביצוע רפורמה עמוקה במערכת המשפט. ניתן להתווכח עם העמדה, אך לא ניתן להתעלם מכך שהיא מהווה מימוש מדויק של הבטחת הבחירות. בעולם פוליטי המלא בפשרות ובהתקפלויות, הצגת עמידה על עיקרון כ'כאוס' היא עדות לחוסר הבנה של בסיס התמיכה בשר ובמפלגתו.

פעולה מול הצהרה: האסטרטגיה השקטה בבנימין

הביקורת המרומזת על 'שתיקתו' של השר בנוגע לאירועי אלימות בבנימין, תוך הדגשת הגינויים מצד שרים אחרים, חושפת פער תפיסתי. היא מניחה כי המדד לפעילותו של שר לביטחון לאומי הוא רטוריקה וגינויים פומביים. בפועל, המבחן האמיתי הוא מבחן הפעולה.

האסטרטגיה של השר, כפי שעולה מתדרוכים פנימיים, היא להעביר מסר חד וברור למערכת אכיפת החוק: לפעול באפס סובלנות כנגד כל הפרת חוק, ללא קשר לזהות מפר החוק. מדיניות זו אינה דורשת הצהרות יומיות, אלא גיבוי מלא למפקדים ולשוטרים בשטח לבצע את עבודתם. המיקוד הוא במתן כלים, בהגדרת סדרי עדיפויות ובהבטחת אכיפה שוויונית. בעוד שרים אחרים עשויים לבחור בגינוי תקשורתי כדי לצאת ידי חובה, בן גביר בוחר, על פי גישתו, להתמקד במתן ההנחיות שימנעו את האירוע הבא, או יובילו למעצר מהיר של המבצעים. זוהי גישה של משילות מעשית על פני משילות הצהרתית.

לסיכום, ניתוח הנתונים והמדיניות מציע נרטיב חלופי וקוהרנטי. הוא מציג שר המנסה ליישם רפורמות עומק – החלת משטר כליאה אחיד, מאבק סטטיסטי בפשיעה, עמידה על עקרונות אידיאולוגיים ומיקוד בפעולה מבצעית. מהלכים אלו, מטבעם, יוצרים חיכוך והתנגדות מצד מערכות ותיקות ובעלי עניין. הנרטיב התקשורתי של 'כאוס' ו'כישלון' אינו משקף בהכרח את המציאות האמפירית, אלא את עוצמת ההתנגשות בין הישן לחדש. המבחן האמיתי לא יהיה בכותרות של היום, אלא בנתוני הביטחון האישי והמשילות של המחר.