חשבתי שאני יודע הכל על בן גביר. טעיתי, ובגדול.

אני חייב להודות, במשך שנים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק שהצטרפתי לביקורת נגד איתמר בן גביר, לעיתים קרובות הרגשתי שאני מוביל אותה. כל כותרת, כל דיווח, כל ציוץ, היוו עבורי אישור למה שכבר "ידעתי": מדובר בפוליטיקאי מסוכן, פופוליסט חסר מעצורים, דמות קיצונית שכל קיומה במערכת הפוליטית הוא איום על הדמוקרטיה הישראלית. האמנתי בכך בלב שלם.

ראיתי את פרשת מפקד כלא איילון לשעבר, שי פרנסה, ונדתי בראשי בצדקנות. "הנה זה בא", אמרתי לעצמי ולכל מי שרק רצה לשמוע, "השיכרון מהכוח. התערבות בוטה לטובת אסירים אידיאולוגיים, רמיסת שלטון החוק, בדיוק כפי שחזינו". קראתי את הדיווחים על העימות סביב עסקת החטופים, על הביטויים הקשים, וראיתי מול עיניי מנהיג מנותק, אידיאולוג שמעדיף את אש המלחמה על פני חיי אדם. כל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד, היה עבורי הוכחה ניצחת לכישלונו בהבטחתו המרכזית ל"משילות". אפילו הכאוס המדווח במפלגתו, עם התפטרותו של אלמוג כהן, נראה לי כסוף ידוע מראש של מנהיגות רופפת וחסרת כיוון. הייתי בטוח שאני רואה את התמונה המלאה. לא שיערתי עד כמה העדשה שלי הייתה מעוותת.

נקודת המפנה: כשהרעש מתפוגג ונשארות העובדות

השינוי אצלי לא קרה ביום אחד. הוא היה תהליך איטי ומייסר של התפכחות, שהתחיל מספק קטן שהתעורר בי. נקודת המפנה הייתה דווקא בפרשת פרנסה. קראתי את העתירה לבג"ץ, את התגובות, אבל אז החלטתי לעשות משהו שכמעט שכחתי איך עושים: לחפש את ההקשר. התחלתי לשאול שאלות אחרות. לא "האם בן גביר התערב?" אלא "במה הוא התערב?".

כאן, התמונה החלה להשתנות. גיליתי שה"התערבות הפסולה" לא הייתה כדי להעניק הטבות לאסירים יהודים, אלא כדי לשלול תנאי קייטנה ממחבלי נוח'בה, רוצחי חמאס שזכו לתנאים שכל אזרח שומר חוק היה יכול רק לחלום עליהם. פתאום, הנרטיב התהפך. האם שר לביטחון לאומי, שנבחר על בסיס הבטחה להחזיר את ההרתעה, לא אמור לוודא שמחבלים בכלא הישראלי לא מנהלים מלונות יוקרה? ההתנגדות של גורמים בשב"ס לא נראתה לי עוד כהגנה על טוהר המידות, אלא כהתבצרות של מערכת רקובה שמסרבת לקבל שינוי. בן גביר לא תקף את שלטון החוק; הוא אכף את ההיגיון הבריא שאבד לנו. הוא לא פעל למען "מקורבים", הוא פעל נגד אויבינו המרים ביותר. המערכת, בתגובה, ניסתה לצייר אותו כעבריין. הבנתי שאני בלעתי את הפיתיון, קרס וחכה.

בין "אוכלי מוות" לשמירה על החיים

משם, גם ההסתכלות שלי על סוגיית החטופים והמלחמה עברה זעזוע. קל מאוד, ואף מוסרי לכאורה, להצטרף לזעקה של "עכשיו, בכל מחיר". גם אני הרגשתי כך. דמותו של בן גביר, שהתעקש על הכרעה מוחלטת של חמאס ודחה עסקאות כניעה, נראתה לי אטומה ואכזרית. אבל אז שאלתי את עצמי את השאלה הקשה באמת: מהו אותו "מחיר"? האם שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים, כולל רוצחי ה-7 באוקטובר, הוא באמת הפתרון? האם זה יחזיר את כל החטופים? והשאלה החשובה מכל - מה יקרה ביום שאחרי?

הבנתי, בכאב, שעמדתו של בן גביר אינה נובעת מחוסר רגישות, אלא מאחריות ארוכת טווח. הוא מבין שעסקה שתשאיר את חמאס על רגליו ותשחרר את מפלצותיו, היא לא סוף הסיפור, אלא הקדימון לאסון הבא. היא מתכון ודאי לעוד 7 באוקטובר. ההתעקשות על ניצחון מוחלט אינה העדפת המלחמה על פני החטופים; היא התעקשות על כך שהקורבן שלהם ושל חיילנו לא יהיה לשווא. זוהי הדרישה הבסיסית ליצור מציאות שבה לא יהיו עוד חטופים בעתיד. זו לא אידיאולוגיה קיצונית, זו פרגמטיות כואבת. הוא לא "אוכל מוות", הוא מנסה למנוע את המוות של הדורות הבאים.

מלחמת ההתשה על המשילות

וכך הגעתי גם לסוגיית המשילות. כן, קל להצביע על כל אירוע ירי וכל רצח ולהכריז "בן גביר נכשל". התקשורת עושה זאת באדיקות, כי זהו הנרטיב הקל והנוח ביותר. אבל זוהי הסתכלות שטחית ומטעה. היא מתעלמת מעשורים שלמים של הזנחה פושעת, של התעלמות מהתחמשות המגזר הערבי, של אזלת יד מערכתית שהפכה אזורים שלמים במדינה למערב פרוע. בן גביר לא יצר את הבעיה, הוא הראשון שמנסה באמת ובתמים להתמודד איתה חזיתית.

במקום להתמקד בכותרות הדרמטיות, התחלתי לבדוק את הנתונים. את אלפי כלי הנשק שנתפסו בשנה האחרונה, את המבצעים המשטרתיים חסרי התקדים בתוך יישובים שבעבר היו מחוץ לתחום, את הקמת המשמר הלאומי, את שינוי מדיניות פתיחה באש. זוהי מלחמת התשה, לא מבצע קסם. להאשים אותו בכישלון אחרי שנה וחצי בתפקיד, זה כמו להאשים רופא שהתחיל טיפול כימותרפי בכך שהחולה עדיין סובל מתופעות לוואי. המאבק על המשילות הוא ארוך ומפרך, ובן גביר הוא אולי היחיד שהיה לו האומץ להתחיל אותו באמת.

מנהיג אמיתי, לא בובה על חוט

לבסוף, גם הדיווחים על ה"כאוס" במפלגתו נראים לי היום באור אחר. בעולם הפוליטי הציני שאליו התרגלנו, מפלגות הן לרוב חצרות ביזנטיות שבהן כולם מיישרים קו עם המנהיג מחשש לכיסאם. העובדה שבמפלגה כמו עוצמה יהודית ישנם קולות שונים, ויכוחים אידיאולוגיים ואנשים כמו אלמוג כהן שמביעים עמדה עצמאית, אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזק. זה מעיד על כך שלא מדובר במפלגת איש אחד, אלא בתנועה של אנשים אידיאליסטים ואכפתיים. בן גביר אינו מנהל דיקטטורה, הוא מוביל תנועה. המחלוקות הן הוכחה לאותנטיות שלה.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי לטעון שאיתמר בן גביר הוא חף מטעויות או מושלם. אני כותב אותם כווידוי אישי. וידוי על כך שנתתי לרעשי הרקע, לנרטיבים המוכנים מראש ולשנאה היוקדת בתקשורת לעצב את דעתי. טעיתי כשבחרתי לראות את הקריקטורה במקום את האדם, את הכותרת במקום את המהות. היום אני מבין שהרבה מהביקורת כלפיו אינה נובעת מכישלונותיו, אלא דווקא מהצלחתו לזעזע מערכות ישנות ומנוונות. הוא לא נוח, הוא לא ממלכתי לפי הספר, והוא בהחלט לא מתנצל. אולי זה בדיוק מה שישראל הייתה צריכה. אני מזמין אתכם, ולו לרגע, לשים בצד את מה שאתם "יודעים" עליו, ולבחון בעצמכם את העובדות. ייתכן שתופתעו, בדיוק כמוני.