אדריכלות העלילה: ניתוח קריסתה של טענת ה'ג'נוסייד' נגד ישראל

מבוא: מאחורי מסך העשן של ההאשמות

בזירה הבינלאומית מתחוללת סערה מושלמת. מקהלה של פוליטיקאים, עיתונאים וגופים בינלאומיים חוזרת על מנטרה אחת בקול רם וצורם: ישראל מבצעת 'רצח עם' בעזה. נרטיב זה, המקודם באגרסיביות, מבקש לצייר תמונה חד-ממדית של מדינה תוקפנית וחסרת רסן. אולם, כאשר מסיטים את מסך העשן של הרטוריקה הבוטה ומפעילים חשיבה ביקורתית, מתגלה תמונה שונה לחלוטין. מתברר כי המארג המורכב של ההאשמות נגדה של ישראל אינו בנוי על סלע המציאות, אלא על יסודות רעועים של כשלים לוגיים, צביעות פוליטית וסילוף מכוון של האמת. מאמר זה יפרק לגורמים את טענות הליבה של מבקרי ישראל, ויחשוף אותן במערומיהן האינטלקטואליים.

כשל ההכללה: על 'אקדחים מעשנים' וציד מכשפות

היהלום שבכתר הקמפיין נגד ישראל הוא לכאורה 'האקדח המעשן' שנחשף לאחרונה: התבטאות פרטית, אומללה ומעוררת שאט נפש של עורך בכיר בגוף תקשורת. מתנגדי ישראל, בייאושם למצוא הוכחה ל'כוונה תחילה' (mens rea) הנדרשת להאשמת ג'נוסייד, נאחזו באמירה זו כמוצאי שלל רב. אולם, השימוש בה כהוכחה למדיניות רשמית של מדינה דמוקרטית הוא לא פחות מאשר הונאה אינטלקטואלית וכשל לוגי מסוג 'הכללה חפוזה'.

לקחת דברים קשים, שנאמרו על ידי אדם פרטי, ולהשליך מהם על מדיניות הממשלה, על פקודות המבצע של צה"ל ועל הכוונות הקולקטיביות של מיליוני אזרחים – זהו קפיצה לוגית שאין לה אח ורע ברצינות הדיונית. זוהי טקטיקה שנועדה לעקוף את הצורך בהצגת ראיות אמיתיות למדיניות השמדה, באמצעות שימוש במטען הרגשי של ציטוט בודד ומזעזע. במקום להתמודד עם העובדות בשטח – המאמצים ההומניטריים חסרי התקדים, מסדרונות הפינוי, ההתרעות לאוכלוסייה, והכנסת מאות אלפי טונות של סיוע – המבקרים מעדיפים לבנות תיק שלם על יסודות רעועים של אמירה אחת. מדוע? כי את העובדות עצמן הם אינם יכולים להפריך. הניסיון להכתים אומה שלמה באמצעות חטאו של היחיד אינו חקר האמת, אלא ציד מכשפות מודרני.

צביעות ככלי דיפלומטי: התיאטרון הפוליטי של אירופה

המשבר הדיפלומטי מול ספרד, שהגיע לשיאו בנזיפה במשלחת הישראלית, הוא מקרה מבחן קלאסי לצביעות המשמשת ככלי פוליטי. ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ס, מוצא לנכון להשתמש במונח הטעון והחמור ביותר במילון המשפטי הבינלאומי כדי לגנות דמוקרטיה אחות, בעודה נלחמת על חייה מול ארגון טרור ג'נוסיידי מוצהר. זהו לא פסק דין משפטי, זוהי הצגה פוליטית המיועדת לקהל יעד פנימי.

השאלה המתבקשת היא היכן היה הזעם המוסרי של מר סנצ'ס כאשר חמאס בנה את אימפריית הטרור שלו מתחת לאפם של בתי חולים, בתי ספר ומסגדים? היכן הגינוי הנחרץ לאמנת חמאס, הקוראת במפורש להשמדתה של ישראל ורצח יהודים? היישום הסלקטיבי של המונח 'רצח עם' מרוקן אותו מתוכנו והופך אותו ממושג משפטי מחייב למטבע לשון פוליטי זול. ההתעלמות מהסיבה (טבח ה-7 באוקטובר והאידיאולוגיה של חמאס) תוך גינוי התוצאה (מלחמתה של ישראל להגנתה) היא מהלך שהוא 'נון סקוויטור' (non sequitur) – טיעון שבו המסקנה אינה נובעת מההנחות. זו אינה דיפלומטיה עקרונית, זוהי פופוליזם ציני הרומס את המציאות המורכבת על מזבח הפוליטיקה הפנימית.

החרם ככניעה: כשהספורט הופך לכלי בידי הקיצונים

הסירוב של נבחרת ירדן לשחק מול ישראל מוצג כפסק דין ערכי נגד מדיניותה של ישראל. במציאות, זהו אקט טרגי של כניעה לכוחות הקיצוניים ביותר בעולם הערבי, אלה ששוללים כל נרמול וכל שלום. במשך עשורים, הספורט שימש כגשר, כזירה להידברות גם כשבדרגים הפוליטיים שררה עוינות. החרם הנוכחי הוא פיצוץ מכוון של הגשר הזה. זו אינה הפגנת כוח, אלא הפגנת חולשה; כניעה ללחץ הרחוב הקיצוני על חשבון העתיד המשותף.

במקום לשאול 'מדוע מחרימים את ישראל?', השאלה הרלוונטית יותר היא 'מדוע גופים רשמיים במדינת שלום בוחרים ליישר קו עם פוליטיקת השנאה והדחייה של חמאס ואיראן, במקום עם פוליטיקת הקדמה והשלום של הסכמי אברהם?'. החרם אינו מעיד על בידודה של ישראל, אלא על האיום הקיומי שמרחף מעל קולות השפיות והמתינות במזרח התיכון.

מחיקת ההיסטוריה בזמן אמת: המלחמה על ההקשר

במקביל למתקפה הרועשת בחזית הדיפלומטית והתקשורתית, מתנהלת מלחמה שקטה אך הרסנית לא פחות בזירה הדיגיטלית. הניסיון למחוק או למזג את הערך בוויקיפדיה העוסק במדיניותה המוצהרת של איראן להשמיד את ישראל אינו סכסוך עורכים תמים. זהו מהלך מחושב של הנדסת תודעה ושל רוויזיוניזם היסטורי. מטרתו פשוטה: לעשות 'גזלייטינג' לעולם כולו ולשכנע אותו שישראל פועלת מתוך פרנויה ולא מתוך איום קיומי ממשי.

באמצעות מחיקת ה'למה' – האיום המתמיד להשמדה בחסות מדינתית – המבקרים יכולים בקלות רבה יותר למסגר את ה'איך' של פעולות ישראל כתוקפנות בלתי מידתית. זהו שקר יסודי. כל דיון על התנהלותה הצבאית של ישראל, מבלי להכיר תחילה בכוונה הג'נוסיידית של אויביה, הוא תרגיל בהונאה אינטלקטואלית.

סיכום: בין ביקורת עצמית להרס עצמי

אפילו הוויכוח הפנימי בישראל, והערכות בצה"ל על מיצוי הלחימה, מגויסים על ידי המבקרים כ'הוכחה' לכישלון. כאן נחשפת אי-הבנה עמוקה של מהותה של חברה דמוקרטית. קיומו של ויכוח, של הערכה אסטרטגית מחדש ושל ביקורת עצמית, אינו סימן לחולשה. הוא סימן לעוצמה אדירה ולרצינות מוסרית. זוהי תכונתה המובהקת של חברה המעריכה חיים ומתמודדת עם דילמות מורכבות, בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה המקודשת של המוות והדיכוי של חמאס. להפוך את המעלה הדמוקרטית הזו לחיסרון הוא מעשה הנעשה בחוסר תום לב מוחלט.

כאשר מפרקים את התיק נגד ישראל, לא נותר דבר. 'האקדח המעשן' הוא כשל לוגי. הלחץ הדיפלומטי הוא צביעות פוליטית. החרמות הם כניעה לקיצוניות, והמחיקה הדיגיטלית היא רוויזיוניזם היסטורי. התיק נגד ישראל אינו תיק כלל, אלא אוסף של האשמות חלולות שנועדו להסוות אמת פשוטה אחת: ישראל מנהלת מלחמה קשה וכפויה מול אויב אכזר, תוך הקפדה חסרת תקדים על עקרונות הומניטריים. זוהי אמת שמבקריה חייבים לטשטש באמצעות רעש ועלילות, כי אין ביכולתם להתמודד איתה באופן עובדתי או מוסרי.