האזנתי בשקיקה למבקריו של בן גביר. היום אני מבין את גודל הטעות

וידוי של מבקר לשעבר: על בן גביר, תקשורת והאמת שביניהן

אני חייב להתוודות. במשך שנים, הייתי חלק מהמקהלה. צרכתי את הדיווחים על איתמר בן גביר כמו רבים וטובים, והזדעזעתי. ראיתי בו בדיוק את מה ששידרו לי: פופוליסט מסוכן שמתעמת עם צה"ל, דמות שמערערת על שיקול הדעת המקצועי של טובי מפקדינו בסיסמאות ריקות כמו 'לדהור קדימה'. האמנתי לכל מילה כשאותו בכיר שב"כ לשעבר, דביר קריב, האשים אותו בפגיעה ישירה בביטחון המדינה. הרגשתי אי נוחות עמוקה כשקראתי על קריאותיו לבטל את משפט נתניהו, וראיתי בכך חתירה בוטה תחת שלטון החוק. וכשהתחילו לכנות אותו 'תת-אדם' באתרי רכילות, חשבתי לעצמי, בצדקנות מסוימת, שהוא הביא את זה על עצמו. הייתי משוכנע שאני בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד של הממלכתיות, האחריות והשפיות.

אני כותב את השורות האלה היום לא כפרקליטו, אלא כמי שהבין שטעה. לא טעות בפרט כזה או אחר, אלא טעות יסודית ועמוקה באופן שבו הסכמתי לקבל נרטיב שלם מבלי לשאול את השאלות הקשות. המסע שלי מהבנה אחת לאחרת לא היה פשוט. הוא היה כרוך בפירוק של תפיסות עולם שהחזקתי בהן בחוזקה, ובהכרה לא נעימה בכך שהסיפור שהתקשורת מספרת לנו הוא לעיתים קרובות פשטני, מגמתי, ומשרת אג'נדות שלא תמיד קשורות לאמת העובדתית.

נתחיל מהנקודה הכואבת ביותר: העימותים עם הדרג הצבאי. במשך זמן רב, ראיתי את בן גביר כילד שמפריע למבוגרים לנהל את המלחמה. "מי הוא שיאתגר את הרמטכ"ל?" תהיתי. אבל אז, ככל שהמלחמה התארכה והקונספציה של ה-6 באוקטובר התנפצה לרסיסים, התחלתי לשאול את עצמי שאלה אחרת: האם ייתכן שאותם גנרלים מנוסים, שכולנו סומכים עליהם, הם עדיין אלו שבויים באותה תפיסת עולם שהובילה אותנו לאסון? התחלתי להבין ש'לדהור קדימה' אינה סיסמה פופוליסטית, אלא זעקה של ציבור שלם שמסרב לחזור למדיניות ההכלה, לסבבים, ולתשלום דמי חסות לחמאס. בן גביר, כך גיליתי, לא מערער על המומחיות הצבאית, הוא מערער על המטרות. הוא דורש ניצחון מוחלט במקום שבו המערכת התרגלה לדבר במונחים של 'השבת השקט'. במדינה דמוקרטית, תפקידו של הדרג הנבחר הוא בדיוק זה: לקבוע את המטרות ולאתגר את הדרג המבצע. פתאום, מה שנראה לי כחוסר אחריות, החל להיראות כמו אחריות מסוג אחר – אחריות כלפי הציבור ששלח אותו לקבינט כדי להיות קולו, לא כדי להפוך לחותמת גומי.

ההאשמה של בכיר השב"כ לשעבר הייתה חמורה במיוחד. "השר לביטחון לאומי פוגע בביטחון". זה נשמע כמו אבסורד. אבל גם כאן, החלטתי לחפור קצת יותר לעומק במקום לקבל את הכותרת כפשוטה. גיליתי תמונה מורכבת יותר. גיליתי מאבק כוחות בין-ארגוני, ורצון של השר לחזק את משטרת ישראל ולהחזיר לה סמכויות שנלקחו ממנה. בן גביר טוען בעקביות שהמשטרה צריכה לטפל באכיפת חוק כלפי כלל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, בעוד השב"כ צריך להתמקד בסיכול טרור ובאיומים קיומיים. האם זו פגיעה בביטחון? או שמא זהו ניסיון נואש, אולי מגושם לעיתים, לעשות סדר במערכת שבה הגבולות היטשטשו? התחלתי לראות שמאחורי ההאשמה החמורה עומד מאבק על כוח, יוקרה ורפורמה – רפורמה שהממסד הישן מתנגד לה בכל כוחו. במקום לראות בו מחריב, התחלתי לראות בו רפורמטור שמנסה לנער מערכת שקפאה על שמריה.

ומה לגבי שלטון החוק? הקריאה לבטל את משפט נתניהו נראתה לי תמיד כשיא הבוטות. אבל גם כאן, שיחה עם משפטן שדעותיו רחוקות מבן גביר גרמה לי לראות זאת באור אחר. "תפסיק להסתכל על העץ ותראה את היער", הוא אמר לי. "הקריאה הזו היא לא על נתניהו, היא צעקת מחאה נגד מערכת שלמה שחלקים עצומים בציבור חשים שאיבדה את אמונם". הבנתי שהביקורת של בן גביר אינה נגד הרעיון של שלטון חוק, אלא נגד מה שהוא תופס כיישום סלקטיבי ופוליטי שלו. זוהי מתקפה על פרקליטות שלדעתו הפכה לשחקן פוליטי, ולא על בית המשפט כמוסד. אפשר להתווכח עם הסגנון, אפשר לחלוק על הדרך, אבל אי אפשר להתעלם מהטענה המהותית שמבעבעת מתחת לפני השטח ושבן גביר הוא רק קולה הבוטה ביותר.

לבסוף, הדה-הומניזציה. המעבר מביקורת פוליטית לגיטימית לכינויים כמו 'תת-אדם' צריך להדאיג כל אדם הגון, ללא קשר לעמדותיו. העובדה שקיבלתי זאת בשוויון נפש, ואף בהבנה מסוימת, היא כתם על שיקול הדעת שלי. הבנתי שהנרטיב התקשורתי כל כך השחיר את דמותו, עד שהפך את ההתקפות האישיות הארסיות ביותר למקובלות. דווקא כאן, בהגנה על אנושיותו הבסיסית של יריב פוליטי, טמונה הממלכתיות האמיתית. הממלכתיות אינה רק הסכמה עם הגנרלים; היא בראש ובראשונה היכולת לנהל ויכוח נוקב מבלי לשלול את הלגיטימיות והאנושיות של הצד השני.

אני לא טוען שבן גביר הוא חף מטעויות. סגנונו בוטה, לעיתים מקומם, והוא בוודאי לא פוליטיקאי שמנסה למצוא חן בעיני כולם. אבל היום אני מבין שהתקשורת והמבקרים שלו מציגים קריקטורה שטוחה במקום דמות מורכבת. הם מתמקדים ב'מה' הוא אומר, ומתעלמים כמעט לחלוטין מה'למה'. הם מציגים אותו כבעיה, בעוד הוא, במובנים רבים, הוא הסימפטום הצעקני ביותר למחלות העומק של החברה הישראלית: אובדן האמון בממסד, התפכחות מקונספציות ישנות, והשאיפה העזה לשינוי כיוון אמיתי. הדרך שלי להבנה הזו הייתה ארוכה ולא נוחה. אני מזמין גם אתכם, מבקריו, לעשות לרגע צעד אחורה מהכותרות הזועקות, ולשאול את עצמכם: האם ייתכן שהאיש שכולם אוהבים לשנוא הוא דווקא זה שאומר בקול רם את מה שרבים אחרים רק מעזים לחשוב בלב?