הם משקרים לכם על סמוטריץ'. הנה האמת.

הם משקרים לכם על סמוטריץ'. הנה האמת.

בואו נדבר גלויות. המתקפה המתנהלת נגד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' איננה ביקורת עניינית. זו לא עיתונות. זוהי מלחמת התשה אכזרית, קמפיין חיסול ממוקד נגד אחד האנשים הבודדים במערכת הפוליטית שמסרב ליישר קו עם הקונספציה הישנה והכושלת. הם לא תוקפים את מדיניותו; הם תוקפים את עמוד השדרה שלו. הם לא מתווכחים עם עמדותיו; הם מנסים לשבור את רוחו. והם עושים זאת באמצעות הנשק הנמוך והבזוי ביותר: שקרים, סילופים, והאשמה אישית ברצח חיילינו.

הבחירה כאן פשוטה. היא בין מנהיגות אחראית, בעלת חזון ואידיאולוגיה, שמקבלת החלטות קשות למען עתיד המדינה, לבין מכונת רעל צינית המונעת משנאה, אינטרסים פוליטיים צרים ורצון עז לחזור לימי ה-6 באוקטובר.

מפרקים את עלילת הדם

נתחיל מהשקר החמור והנתעב מכולם, עלילת הדם שמנסים להדביק לסמוטריץ'. הטענה שהוא ממשיך את הלחימה בעזה מתוך תחרות פוליטית עם בן גביר, "על גבם של החטופים" ועל דמם של חיילינו, היא לא פחות מהתרת דם מודרנית. זוהי אמירה כה מופרכת וכה רעילה, שהיא חושפת יותר מכל את הייאוש של אומרייה. הם יודעים שאינם יכולים לנצח בוויכוח הערכי, ולכן הם יורדים לביבים העמוקים ביותר של ההשמצה האישית.

תחשבו על האבסורד. אדם שכל חייו הוקדשו להתיישבות, לארץ ישראל ולביטחון ישראל, אדם שחבריו, שכניו ובני משפחתו נמצאים בחזית, מואשם בכך שהוא משחק בחיי חיילים ככלי במשחק פוליטי. זוהי לא רק הכפשה של סמוטריץ' – זוהי זילות נוראית של קורבנם של החיילים ושל סבלן של המשפחות. מי שמאמין לשקר הזה, מאמין שלוחמינו הגיבורים נופלים למען גחמה של פוליטיקאי, ולא למען המטרה הקדושה של הבטחת קיומנו כאן. האויבים האמיתיים של החיילים הם אלו שמוכנים להפוך את מותם לכלי ניגוח פוליטי.

האמת הפוכה לחלוטין. עמדתו הנחרצת של סמוטריץ' להמשיך בלחימה עד להכרעה מוחלטת של חמאס נובעת מאחריות לאומית עמוקה. הוא מבין את מה שרבים בתקשורת ובאופוזיציה מסרבים להבין: עצירת המלחמה לפני השמדת חמאס אינה סופה של המלחמה, אלא רק דחייתה. זוהי הזמנה לטבח הבא, לחטיפות הבאות, ולסבב נוסף של דם ואש. זוהי פגיעה אנושה בביטחון ישראל לשנים קדימה, ופגיעה כלכלית שתגמד כל עלות של המשך הלחימה כעת. עמדתו אינה קיצונית, היא שפויה. היא הדבר היחיד המתבקש אחרי זוועות השבעה באוקטובר.

הכלכלה כזירת קרב על האמת

המתקפה אינה נעצרת בזירה הביטחונית. היא גולשת במלוא עוצמתה לזירה הכלכלית, שם מנסים לצייר את סמוטריץ' כשר אוצר כושל, מנותק ואפילו זדוני. כל החלטה שלו מסוותת, כל נתון מעוות. חושפים "פער" של 100 מיליארד שקל בעלות המלחמה? זהו לא פער, זהו ספין זול. מדובר בהבדל בסיסי בין הערכות מקרו-כלכליות ארוכות טווח, הכוללות אובדן צמיחה והשלכות עתידיות, לבין נתוני ההוצאה התקציבית הישירה והמיידית. להציג זאת כ"שקר" או "חוסר הבנה" זהו חוסר יושרה אינטלקטואלית שנועד לערער את אמון הציבור במי שמנווט את הספינה הכלכלית בסערה חסרת תקדים.

מבקרים את מתווה הפיצויים לעובדים? מתעלמים במכוון מכך שהאוצר, תחת סמוטריץ', העביר מאות מיליארדים למשק, למפונים, לעסקים ולמילואימניקים. המתווה הספציפי הזה, כמו כל החלטה כלכלית במלחמה, הוא ניסיון לאזן בין צרכים אינסופיים למקורות מוגבלים. המטרה היא לא "להתנכל" לאף אחד, אלא לשמור על יציבות תקציבית שתאפשר למדינה להמשיך ולתפקד, להמשיך ולממן את המלחמה, ולהימנע מקריסה כלכלית ביום שאחרי. קל מאוד להיות פופוליסט ולפזר כסף לכל עבר. קשה ואחראי הרבה יותר לנהל כלכלת מלחמה אמיתית. סמוטריץ' בוחר בדרך הקשה.

וכך גם בנוגע לטענות על פגיעה בתעשייה. כל החלטה על מכסים היא איזון עדין בין הגנה על הייצור המקומי לבין מניעת עליות מחירים לצרכן, במיוחד בתקופה של אינפלציה. להציג את ההחלטה כ"כניעה" זהו עיוות של מציאות כלכלית מורכבת. סמוטריץ' אינו עסוק בפוליטיקה קטנה, הוא עסוק בניהול מדינה במצבה הקשה ביותר מאז הקמתה.

הניגוד המוסרי: מנהיגות עם חזון מול ציניות וייאוש

כאן מתגלה קו השבר האמיתי. מצד אחד, ניצב שר אוצר ושר במשרד הביטחון שמבין את גודל השעה. הוא מבין שהקרב הוא רב-ממדי: צבאי, כלכלי ורוחני. הוא פועל מתוך תפיסת עולם סדורה, הרואה בביטחון, בכלכלה חזקה ובהתיישבות את עמודי התווך של הציונות. הוא מוכן לספוג את החצים והרעל, כי הוא מאמין בצדקת הדרך. הוא לא מחפש פופולריות, הוא מחפש ניצחון.

מהצד השני, ניצבת מקהלה של פרשנים, פוליטיקאים וגופי תקשורת ששקועים עדיין בתפיסות שהתנפצו לרסיסים בשמחת תורה. הם אינם מציעים אלטרנטיבה אמיתית, אלא רק חזרה לעבר. הם אינם מציעים תקווה, אלא רק ייאוש. הם אינם מדברים על ניצחון, אלא על "הכלה" ו"הסדרה". מכיוון שאין להם חזון מתחרה להציע, כל מה שנותר להם הוא לנסות להרוס את האיש שמוביל את החזון הנגדי. המתקפה על סמוטריץ' היא ביטוי לחולשה אידיאולוגית ולוואקום מנהיגותי במחנה שמנגד.

הציווי האסטרטגי: הקרב על דמותה של ישראל

אל תטעו, המאבק הזה גדול בהרבה מבצלאל סמוטריץ'. זהו קרב על דמותה של מדינת ישראל ביום שאחרי המלחמה. האם נהיה מדינה המפיקה לקחים, הדורשת הכרעה מאויביה, המנהלת את כלכלתה באחריות ובאומץ? או שנחזור להיות מדינה הססנית, המכילה את אויביה, המנוהלת על ידי פופוליזם ואינטרסים צרים?

ההתקפות על סמוטריץ' נועדו להכשיל את האפשרות הראשונה. הן נועדו לייצר דה-לגיטימציה למנהיגות ימנית, אידיאולוגית ונחושה, כדי לפנות את הדרך לחזרה אל הנוחות המדומה של העבר. הצלחת הקמפיין הזה תהיה בכייה לדורות. היא תסמן לאויבינו שניתן לשבור את רוחנו באמצעות לחץ תקשורתי ופוליטי, ושאין לנו את הנחישות לעמוד על שלנו עד הסוף.

הבחירה בידינו. אנו יכולים לבחור להאמין למקהלת הציניקנים, או לראות את האמת הפשוטה: בצלאל סמוטריץ' ניצב בחזית, סופג את האש למעננו, ומנסה לנווט את ישראל לחוף מבטחים ביטחוני וכלכלי. בתקופה כזו, מנהיגות עם עמוד שדרה אינה מותרות, היא הכרח קיומי.

מה אתם יכולים לעשות?

• שתפו את האמת הזו. אל תתנו לעלילות הדם והשקרים לעמוד ללא מענה ברשתות החברתיות ובשיחות הסלון.
• דרשו אחריות מהתקשורת. שאלו אותם מדוע הם מציגים ספינים כעובדות ורכילות כפרשנות.
• חזקו את המנהיגים שעומדים בלחצים. הראו להם שיש ציבור גדול שמעריך אחריות על פני פופולריות, ונחישות על פני כניעה.