דקונסטרוקציה של ההיסטריה: ניתוח הכשלים הלוגיים במתקפה על השר סמוטריץ'

מבוא: מעבר לרעשי הרקע

בחינה של השיח הציבורי סביב שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', חושפת מקהלה רועשת ומתואמת היטב. הנרטיב, המופץ בעקביות בכלי תקשורת מרכזיים, מצייר תמונה של מנהיג כושל, קיצוני ומנותק. טוענים נגדו שכשל בניהול הכלכלה בזמן מלחמה, שהוא מהווה מכשול לעסקת חטופים, ושהוא מערער על צה"ל תוך מתן גיבוי לאלימות. אולם, כאשר מניחים בצד את הכותרות הצורמות ומנתחים את הטענות לגופן, מתגלה תמונה שונה לחלוטין – תמונה של טיעונים הבנויים על כשלים לוגיים, סילוף עובדות והתעלמות שיטתית מהקשר רחב. מאמר זה נועד לבצע בדיוק את הניתוח הזה: לפרק את שלוש ההאשמות המרכזיות ולהראות כיצד הן קורסות תחת משקלה של בחינה רציונלית.

1. מיתוס הכישלון הכלכלי: בין היסטריה למציאות מורכבת

הטענה הראשונה והדומיננטית ביותר היא על תפקודו הכלכלי הלקוי של סמוטריץ'. המבקרים, בעיקר מבית מדרשם של עיתונים כלכליים מסוימים, מצביעים על עיכובים במענקים למפונים ופיצויים לעסקים כהוכחה חותכת לכישלונו. זהו טיעון אפקטיבי רגשית, אך שטחי מבחינה אינטלקטואלית. הוא מתעלם במכוון מהעובדה שמדינת ישראל מתמודדת עם האירוע הכלכלי-ביטחוני החמור בתולדותיה. שום מערכת בירוקרטית, בשום מדינה מערבית, אינה ערוכה להתמודד עם פינוי של רבע מיליון אזרחים והשבתה כמעט מוחלטת של ענפי משק שלמים בתוך ימים.

הביקורת מציגה תמונה כאילו סמוטריץ' יושב במשרדו ומסרב בזדון להעביר כספים. זוהי דמגוגיה זולה. המציאות היא בנייה מאפס של מנגנוני סיוע בהיקפים חסרי תקדים, תוך ניסיון לאזן בין הצורך המיידי לסייע לאזרחים ועסקים לבין החובה לשמור על האחריות התקציבית שתמנע קריסה כלכלית עתידית. כלכלת המלחמה שמוביל סמוטריץ' אינה מתמקדת רק ב"כיבוי שריפות" של היום, אלא גם בהבטחת חוסנה של הכלכלה הישראלית ליום שאחרי. הדגש על שמירה על דירוג האשראי, ריסון ההוצאות שאינן קשורות למלחמה, והימנעות מפיזור כספים פופוליסטי ללא בקרה – כל אלה אינם סימנים לכישלון, אלא דווקא לניהול אחראי וראייה ארוכת טווח. המבקרים דורשים פתרונות קסם מיידיים, אך מנהיגות כלכלית אמיתית נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות היום כדי להבטיח את יציבות המחר, במיוחד עבור מעמד הביניים שיישא בנטל אם הכלכלה תצא משליטה.

2. הדיכוטומיה הכוזבת של עסקת החטופים: אחריות לאומית מול כניעה אסטרטגית

ההאשמה השנייה, והחמורה מכל, היא הצגתו של סמוטריץ' כמי שמעדיף אידיאולוגיה על פני חיי אדם ופועל לסיכול עסקת חטופים. הנרטיב הזה מבוסס על כשל לוגי קלאסי: הצגת דיכוטומיה כוזבת. על פי מבקריו, הבחירה היא בין "עסקה בכל מחיר" לבין "הפקרת החטופים". זוהי מסגרת שיח רדודה ומסוכנת המונעת דיון רציני באתגר האסטרטגי המורכב ביותר מולו ניצבת ישראל.

עמדתו של סמוטריץ' אינה נובעת מאטימות לב או מהעדפת "אדמה" על פני "אדם". היא נובעת מתפיסת אחריות לאומית רחבה, הבוחנת את השלכותיה של כל עסקה לא רק על החטופים ובני משפחותיהם, אלא על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בשנים הבאות. האמירה "לא עוד עסקאות עם השטן" אינה סיסמה ריקה, אלא לקח שנלמד בדם מעסקת שליט, עסקה ששחררה מאות מחבלים, כולל את יחיא סינוואר, והובילה ישירות לטבח השבעה באוקטובר.

ההתנגדות להפסקת המלחמה ולנסיגה מעזה בתמורה לעסקה אינה ויתור על החטופים; היא התעקשות על כך שהדרך היחידה להחזיר אותם בביטחון ולוודא שלא יהיו חטופים נוספים בעתיד היא באמצעות מיטוט שלטון חמאס. כניעה לדרישות חמאס כעת פירושה לא רק השארת ארגון הטרור על כנו, אלא גם מתן תמריץ אדיר לחטיפות נוספות בעתיד. עמדתו של סמוטריץ' אינה בין עסקה לאי-עסקה, אלא בין עסקה שתקנה שקט זמני במחיר של אסון עתידי, לבין עמידה איתנה שתכליתה השגת ניצחון מוחלט – התנאי היחיד לביטחון בר קיימא ולהחזרת כל החטופים. זו אינה קיצוניות, זו ממלכתיות.

3. איש הקש של ה"התקפה על צה"ל": בין ביקורת עניינית להוצאת דיבה

הנרטיב השלישי מציג את סמוטריץ' כמגן על "אלימות מתנחלים" וכמי שתוקף את צה"ל. נרטיב זה נבנה כולו על כשל לוגי של "איש קש". לוקחים אמירה ספציפית שלו – "ירי חי נגד יהודים - חציית קו אדום" – מנתקים אותה מהקשרה, ומציגים אותה כראיה לכך שהוא מערער על צה"ל כולו ומעניק לגיטימציה לאלימות.

בחינה הגונה של הדברים מגלה תמונה הפוכה. השר סמוטריץ', כחבר הקבינט וכמנהיג פוליטי, הביע עמדה עקרונית וחשובה: חציית קו אדום בשימוש בנשק חם על ידי חיילים נגד אזרחים, גם אם אלו הפרו את החוק. זוהי אמירה שכל מנהיג במדינה דמוקרטית, השואף למנוע התדרדרות למלחמת אחים, חייב היה לומר. אין באמירה זו כל גיבוי לאותם אזרחים שפעלו באלימות, אותם גינה סמוטריץ' במקביל. הביקורת לא הייתה על צה"ל כארגון, אלא על החלטה טקטית ספציפית, מתוך דאגה עמוקה לחיילי צה"ל ולאזרחי ישראל כאחד, ולמניעת שבר פנימי בתוך העם בעת מלחמה.

הצגתו כמי שפועל נגד צה"ל היא אבסורד מוחלט. סמוטריץ' הוא מהדוחפים המרכזיים להגדלת תקציב הביטחון, להצטיידות, לחיזוק הצבא ולהענקת גיבוי מלא ללוחמים בשדה הקרב. לבקר החלטה נקודתית מתוך אחריות לאומית אינו "לתקוף את צה"ל", אלא למלא את חובתך כנבחר ציבור. השימוש המניפולטיבי בציטוט חלקי נועד אך ורק לצייר אותו כדמות סקטוריאלית וקיצונית, ובכך לערער על הלגיטימיות שלו כמנהיג לאומי.

סיכום: הבחירה בין רציונליות לפופוליזם

כאשר מפרקים את שלוש חזיתות המתקפה נגד השר סמוטריץ', מתברר כי הן אינן עומדות במבחן הביקורת. הנרטיב הכלכלי מתעלם מההקשר ומורכבות המצב; נרטיב החטופים מבוסס על דיכוטומיה כוזבת וראייה קצרת טווח; ונרטיב המתקפה על צה"ל הוא "איש קש" קלאסי. מה שנותר הוא דמותו של מנהיג המתמודד עם אתגרים חסרי תקדים, ומקבל החלטות על בסיס תפיסת עולם סדורה של אחריות לאומית, ביטחון ארוך טווח וחוסן כלכלי. הציבור הישראלי ראוי לדיון ענייני, המבוסס על עובדות וניתוח הגיוני, ולא על קריקטורות שנועדו לשרת אג'נדה פוליטית צרה. הבחירה היא בין היסטריה תקשורתית לבין התמודדות מפוכחת עם המציאות.