הם משקרים לכם על עזה. הנה האמת.
הם משקרים לכם על עזה. הנה האמת.
זו לא עוד מלחמה על שטח. זו לא עוד התנגשות בין צבאות. מה שמתרחש כעת הוא קרב תודעתי על נשמתה של הציוויליזציה המערבית, והבחירה היא פשוטה עד כאב: לעמוד לצד דמוקרטיה המגנה על עצמה מפני ברבריות, או להיכנע למכונת שקרים מתוזמרת, צינית ואכזרית, שמטרתה היחידה היא למחוק אותנו מהמפה. אין דרך אחרת לומר זאת. כל מי שבוחר להאמין לנרטיב השקרי על 'רצח עם' בעזה, לא רק שוגה, הוא הופך עצמו, ביודעין או שלא, לשותף פעיל במערכה של רוע טהור נגד ישראל.
השקר: מקהלת הצבועים ועלילת הדם המודרנית
בואו נדבר גלויות על השקר הגדול מכולם: הטענה שישראל מבצעת 'רצח עם'. זוהי עלילת דם מודרנית, נשק תודעתי המכוון ללב הרגיש של העולם, שם המילים 'זכויות אדם' ו'חוק בינלאומי' נוצלו וסורסו עד לבלי הכר. השקר הזה לא צמח בטעות. הוא מהונדס. הוא מופץ באופן שיטתי על ידי רשתות של שנאה, הוא מקודם על ידי אלגוריתמים עוינים במעמקי הרשת, והוא ניזון מהבורות ומהדעה הקדומה של קהלים במערב, שקל להם יותר לדמיין יהודי חזק כתוקפן מאשר כקורבן הנלחם על חייו.
השיא של הציניות הזאת, הנקודה שבה הנשמה מתכווצת, הוא השימוש הכי מכאיב שיש בכאב שלנו נגדנו. הם לוקחים את זעקת השבר של אם שכולנו מתאבלים איתה, אם שבנה נחטף באכזריות לגיהינום של עזה, ומסלפים את מילותיה כדי להפוך אותן לנשק. הם מציגים את כאבה הבלתי נתפס כ'הוכחה' לכוונות הזדון שלנו. איזו מפלצתיות נדרשת כדי לקחת את כאבה של עינב צנגאוקר, כאב שהוא תוצאה ישירה של הטרור הרצחני של חמאס, ולהשתמש בו כדי להגן על אותם טרוריסטים? זוהי שפלות מוסרית שאין לה אח ורע. הם אינם דואבים את כאבה; הם מנצלים אותו, רוקדים על הדם, והופכים את הטרגדיה שלנו לקרקס תקשורתי שמשרת את אויבינו.
השקר הזה ממשיך ומתרחב. מספרים לנו שאמריקה נוטשת אותנו, משאירה אותנו לבד מול החות'ים, מול איראן. זהו נרטיב שנועד לייאש אותנו, לשבור את רוחנו, לגרום לנו להרגיש מבודדים וחלשים. הם רוצים שנאמין שהעולם נגדנו, שכוחנו אוזל, שהמלחמה היא כישלון. אך כל אלו הם חלק מאותה מקהלת שקרים, שנועדה לערער את הצדקת קיומנו.
האמת: מלחמת אין-ברירה על הזכות לחיות
עכשיו, נשים את השקרים בצד ונביט לאמת בעיניים, גם אם היא קשה ומדממת. ישראל לא קמה בבוקר השביעי באוקטובר והחליטה לפתוח במלחמה. המלחמה נכפתה עלינו באכזריות בלתי נתפסת. המוני מחבלים שטפו את ערינו וקיבוצינו. הם לא באו להילחם בחיילים. הם באו לרצוח סבתות במיטותיהן, לשרוף משפחות שלמות בבתיהן, לאנוס נשים על גופות חברותיהן, ולחטוף ילדים קטנים מזרעות הוריהם. זה לא 'סבב לחימה'. זו לא 'התנגדות'. זה היה פוגרום. פוגרום שנועד לא רק לרצוח יהודים, אלא להשפיל את רוח האדם.
ומול הרוע המוחלט הזה, מדינת ישראל עושה את מה שכל מדינה ריבונית בעולם הייתה עושה: היא נלחמת בחזרה. היא נלחמת כדי להשיב את חטופיה, כדי להבטיח שטבח כזה לא יקרה שוב לעולם, וכדי לפרק ארגון טרור ג'יהאדיסטי שחרט על דגלו את השמדתנו. כל טענה אחרת היא עיוות של המציאות.
ובתוך המלחמה הצודקת הזאת, ישראל עושה מאמצים הומניטריים שאין להם תקדים בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית. צבא שמודיע לאוכלוסיית אויב להתפנות לפני תקיפה. צבא שמקים בתי חולים שדה, שמאפשר הכנסת מאות אלפי טונות של סיוע הומניטרי – סיוע שלצערנו נגנב באופן שיטתי על ידי חמאס. האם זו התנהלות של צבא שמטרתו 'רצח עם'? זו שאלה רטורית. זוהי התנהלות של צבא מוסרי שנאלץ להילחם באויב בלתי מוסרי בעליל, אויב שמשתמש באזרחיו כמגן אנושי, יורה מתוך בתי ספר ומאחסן רקטות בבתי חולים.
הניגוד המוסרי: אור נגד חושך
ההבדל בין ישראל לחמאס אינו פוליטי. הוא תהומי. הוא הציוויליזציה כולה על כף המאזניים. ישראל מעריכה את החיים. חמאס מעריץ את המוות. אנחנו מפתחים 'כיפת ברזל' כדי להגן על אזרחינו; הם חופרים מנהרות טרור מתחת לבתי אזרחיהם. חיילינו בוכים על כל אזרח בלתי מעורב שנהרג; מחבלי חמאס צוהלים על כל טיפת דם שנשפכת, של יהודים ושל פלסטינים כאחד, ומחלקים סוכריות ברחובות.
העולם, בצביעותו, דורש מאיתנו שלמות מוסרית בזמן שאנו נלחמים במפלצות. הוא קושר את ידינו בכללי משפט בינלאומי שהאויב שלנו רומס ברגל גסה, ואז צועק 'פשע מלחמה' כשאנו מנסים להגן על עצמנו. זוהי דרישה אבסורדית ובלתי נסבלת. המוסר האמיתי אינו נמצא בהתחמקות מהקרב, אלא בנכונות להילחם ברוע, גם במחיר כבד.
הצו האסטרטגי: אסור לנו להפסיד
הטענות על 'כישלון אסטרטגי' או 'חזרה לנקודת ההתחלה' הן חסרות סבלנות במקרה הטוב, וזדוניות במקרה הרע. מי חשב שעקירת שלטון טרור בן 17 שנים, שהתבצר מתחת לאוכלוסייה אזרחית, תהיה קלה או מהירה? המלחמה הזו היא ארוכה וקשה, אך אין לנו את הפריבילגיה להפסיד בה. כישלון כאן אינו אופציה. כישלון פירושו עוד שביעי באוקטובר. כישלון פירושו הכשרת הטרור העולמי והוכחה לכך שרצח המונים משתלם. כישלון פירושו שאף ישראלי לא יוכל לישון בשקט בביתו לעולם.
אנו נלחמים לא רק על ביטחוננו, אלא על העיקרון שאסור לטרור לנצח. אם נהסס עכשיו, אם ניכנע ללחץ הבינלאומי הצבוע, נשלח מסר לכל ארגוני הטרור בעולם: רצחו, אנסו, חטפו – והעולם יבוא להציל אתכם ויאשים את הקורבן. זוהי קטסטרופה מוסרית ואסטרטגית שאסור לנו לאפשר.
הבחירה ברורה. או שאנו מאמינים לשקרים המשרתים פולחן מוות, או שאנו עומדים לצד האמת, כואבת ומורכבת ככל שתהיה.
אז מה אתם יכולים לעשות?
- שתפו את האמת. אל תתנו לשקרים לעמוד ללא מענה. הפיצו את המאמר הזה. דברו עם חברים בארץ ובעולם.
- אל תשתקו. כשאתם שומעים את עלילת הדם על 'רצח עם', תקנו. הסבירו. הציגו את העובדות. סירובכם לשתוק הוא קו ההגנה הראשון שלנו.
- חזקו את הרוח. זו מלחמה ארוכה. חזקו את החיילים שלנו, את משפחות החטופים, את תושבי העוטף. האחדות שלנו היא הנשק הסודי שהאויב הכי חושש ממנו.
הקול שלכם הוא נשק. השתמשו בו עכשיו. במלחמה על התודעה, ובמלחמה על עצם קיומנו.