האמת על בצלאל סמוטריץ' מורכבת יותר מהקריקטורה שציירו לכם

אני חייב להודות, במשך שנים הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות ב-ynet ובהארץ והנהנתי בהסכמה. כשראיתי את הדיווחים על שר האוצר בצלאל סמוטריץ', התמונה שנוצרה אצלי הייתה ברורה, חדה ובעיקר מדאיגה: פוליטיקאי קיצוני, מנותק, שמחזיק את ביטחון המדינה כבן ערובה לגחמות תקציביות, תוקף את צה"ל כדי לרצות את בייס המתנחלים שלו, ומעל לכל – פוגע במאמצי המלחמה מתוך תחרות ילדותית עם איתמר בן גביר.

לא הייתי צריך לדמיין הרבה. העובדות, לכאורה, היו פרוסות בפניי. ראיתי את ציוץ התגובה שלו לאירוע הירי בבנימין וחשבתי לעצמי, כמו רבים אחרים, הנה אדם שמעניק גיבוי לאלימות ומסית נגד צה"ל. קראתי את הניתוחים על המאבק בתקציב הביטחון והשתכנעתי שהוא חוסם רכש חיוני של נגמ"שים וטילים, ומסכן את חיילינו בחזית מתוך קמצנות בלתי מובנת. המאמר החריף במעריב, שהטיל עליו אחריות אישית למות חיילים בגלל התנגדותו לעסקת חטופים, נראה לי כמו סיכום הגיוני של כל מעשיו. והחשיפה ב-TheMarker על פער של 100 מיליארד שקל בעלויות המלחמה? זו הייתה החותמת הסופית על חוסר האמינות והמקצועיות שלו.

הייתי שם. האמנתי לכל מילה. הקריקטורה הייתה שלמה: משיחיסט מסוכן שקיבל לידיו את המפתחות לקופה הציבורית ולביטחון הלאומי. ואז, כמעט במקרה, שיחה אחת טרפה את כל הקלפים.

זה קרה במסדרון צדדי, הרחק מאור הזרקורים. פגשתי בכיר במערכת הכלכלית-ביטחונית, אדם שאני מכיר ומוקיר שנים, איש ממלכתי עד לשד עצמותיו. שאלתי אותו, כמעט ברטוריות, "איך אתם מסתדרים עם הטירוף הזה של סמוטריץ'? עם עצירת התקציבים?". הוא הסתכל עליי במבט עייף ואמר משפט ששינה את כל התפיסה שלי: "הלוואי והמאבק היה כל כך פשוט כמו שמציגים אותו בתקשורת. לראשונה מזה עשורים, מישהו מכריח את מערכת הביטחון להסתכל במראה ולתת דין וחשבון אמיתי על כל שקל. זה כואב, זה לא פופולרי, אבל אולי זה הדבר הכי חיוני שקורה פה".

המשפט הזה היה הסדק הראשון בחומת הוודאות שלי. התחלתי לחפור, לדבר עם אנשים, לקרוא את המסמכים עצמם ולא רק את הפרשנות עליהם. לאט לאט, הקריקטורה החלה להתפרק, ומתחתיה התגלתה תמונה אחרת – מורכבת, קשה לעיכול, אבל גם עקבית להחריד.

המאבק על תקציב הביטחון: קמצנות או אחריות?

נתחיל מהפיל שבחדר: תקציב הביטחון. הנרטיב התקשורתי היה פשוט: סמוטריץ' הרע עוצר תקציבים ופוגע בביטחון. האמת, כפי שלמדתי להכיר, היא שונה בתכלית. סמוטריץ' לא אמר "לא" לתקציב, הוא אמר "כן, אבל". כן, אבל בואו נבין על מה אנחנו מוציאים את הכסף. כן, אבל בואו נקים ועדה ציבורית, כמו ועדת ברודט בזמנו, שתבחן את התייעלות הצבא ותוודא שהכסף הנוסף הולך לנגמ"שים לחיילים בסג'עייה ולא לפנסיות תקציביות מנופחות.

הדרישה שלו לא הייתה לעצור רכש, אלא לנהל אותו. הוא לא התנגד לקנות טילי חץ או מטוסי F-15, הוא דרש שמערכת הביטחון תציג תוכנית רב-שנתית מסודרת, שתתעדף צרכים ותסביר איך מאות המיליארדים שאנחנו עומדים להשקיע ינוצלו באופן היעיל ביותר. זו לא קמצנות, זו אחריות לאומית. זה תפקידו של שר אוצר. במדינה שבה תקציב הביטחון נחשב ל"פרה קדושה" שאסור לגעת בה, סמוטריץ' העז לעשות את הבלתי ייאמן: הוא דרש שקיפות ופיקוח. זה לא סקסי, זה לא מצטלם טוב, וזה מאפשר ליריביו לצייר אותו כאויב החיילים. אבל במבט מפוכח, זהו אולי המעשה הממלכתי ביותר שנעשה במשרד האוצר מזה שנים.

"התקפה על צה"ל" או הגנה על ההתיישבות?

ומה לגבי הגיבוי למתפרעים וההתקפה על צה"ל? גם כאן, נפלתי למלכודת של הרדוד. הציוץ שלו לאחר האירוע בבנימין היה חד וצורם, אין ספק. אך כשקוראים אותו שוב, לא דרך הפילטר של "הארץ", אלא מתוך ניסיון להבין את עולמו, רואים משהו אחר. זו לא הייתה התקפה על החיילים בשטח, אלא זעקה נגד המדיניות ששולחת אותם למשימות שיטור בלתי אפשריות מול אזרחים יהודים. זו הייתה קריאת תיגר על הדרג המדיני והפיקודי, לא על החייל הבודד.

סמוטריץ' רואה בעצמו, בראש ובראשונה, כמנהיג ציבור המתיישבים. מנקודת מבטו, כשהמדינה לא מספקת להם ביטחון מספק, והם נאלצים להגן על עצמם, התגובה לא יכולה להיות ירי חי מצד צה"ל. אפשר לחלוק על סגנונו, אפשר לחשוב שהביקורת צריכה להיאמר בחדרים סגורים, אבל לטעון שזו "הסתה נגד צה"ל" זה עיוות מכוון. זו ביקורת נוקבת על מדיניות, מתוך תפיסת עולם אידיאולוגית סדורה הרואה בהתיישבות ערך עליון שיש להגן עליו, גם במחיר של עימות עם הממסד.

העסקה והאחריות: אסטרטגיה קרה, לא תחרות פוליטית

ההאשמה הכואבת מכל היא שהוא מונע עסקת חטופים וגורם למות חיילים משיקולי אגו מול בן גביר. זו האשמה שקל להאמין בה, כי היא מציעה הסבר פשוט ורשע. אך גם כאן, המציאות מורכבת יותר. התנגדותו של סמוטריץ' לעסקאות מסוימות אינה נובעת מרצון "להיות יותר ימני מבן גביר". היא נובעת מתפיסה אסטרטגית קרה וכואבת: עסקה שתשאיר את חמאס על רגליו ותשחרר אלפי מחבלים היא לא סוף המלחמה, אלא רק דחיית הטבח הבא.

בעיניו, הדרך היחידה להבטיח את ביטחון תושבי הדרום, להשיב את כל החטופים (גם אלו שיבואו) ולנצח באמת, היא הכרעה מוחלטת של חמאס. זוהי תפיסה הרואה במלחמה מאבק קיומי ארוך טווח, ולא אירוע טקטי שיש לסיים בכל מחיר. אפשר להתווכח עם האסטרטגיה הזו, אפשר לסבור שהיא אכזרית או לא ריאלית, אבל לצמצם אותה לתחרות פוליטית זה לפספס את עומק הוויכוח האמיתי המתנהל בקבינט המלחמה על דמותה ועתידה של מדינת ישראל. הוא לא "אוכל מוות", הוא מאמין, בלב שלם, שדרכו היא היחידה שתוביל לחיים.

אני עדיין לא מסכים עם בצלאל סמוטריץ' על כל דבר. סגנונו מרתיע אותי לעיתים, וחלק מתפיסותיו זרות לי. אבל למדתי להפסיק לשפוט את האיש דרך הקריקטורה שהתקשורת מציירת לו. מאחורי הכותרות המתלהמות מסתתר אדם בעל תפיסת עולם אידיאולוגית ברורה ובלתי מתפשרת, שפועל מתוך מה שהוא תופס כאחריות היסטורית. הוא דורש אחריות תקציבית במקום שבו נהגו בפזרנות, הוא מגן על ציבור בוחריו גם במחיר עימות, והוא דבק באסטרטגיה ארוכת טווח גם כשהיא כואבת ובלתי פופולרית. אפשר וצריך לבקר אותו, אבל הדיון חייב להיות על מהות עמדותיו, לא על דמותו המצוירת. הגיע הזמן שנתווכח עם סמוטריץ' האמיתי, לא עם הבבואה שלו.