הייתי חלק ממקהלת המבקרים של ירושלים. אני מודה, טעיתי.

במשך שנים, אם הייתם שואלים אותי על ירושלים, התשובה שלי הייתה מוכנה מראש, שנונה וצינית. היא הייתה מורכבת מקטעי כותרות עיתונים, דיווחים מהשטח ותחושה כללית של החמצה. בעיניי, ירושלים הייתה עיר שנלחמת על חייה, אבל נדמה היה שהיא מפסידה. הנרטיב שלי, אותו גם שיתפתי בלא מעט שיחות ודיונים, היה ברור: זו עיר ששוקעת תחת נטל בעיותיה.

קראתי בשקיקה כל דיווח על גל פריצות בשכונות כמו רמות והר נוף, והנהנתי בהסכמה כבושה – הנה, אמרתי לעצמי, הביטחון האישי מתפורר. שמעתי על תפיסת אמצעי לחימה ומטעני צינור במזרח העיר, וראיתי בכך אישור נוסף לכך שהעיר היא חבית חומר נפץ שרק מחכה לגפרור. כל דיווח על ירי, על כתובות נאצה בעיר העתיקה, על תאונת דרכים קשה בכביש בגין, רק חיזק את התזה שלי: ירושלים היא מקום מסוכן, עם תשתיות קורסות, עיר שהולכת אחורה בזמן שהעולם דוהר קדימה.

הקש ששבר את גב הגמל, מבחינתי, היה הסיפור על הפסטיגל. כן, אני יודע שזה נשמע שטחי, אבל עבורי זה היה הסמל המושלם. כשאירוע תרבות מרכזי ועתיר תקציב מחליט לוותר על בירת ישראל, זה הרגיש כמו הכרזה רשמית: ירושלים הפכה לפרובינציה. עיר ש'לא שווה' את המאמץ. היא נדחקה לשוליים, לא רלוונטית, לא אטרקטיבית. הצטרפתי למקהלת המלעיזים. הרגשתי צודק.

נקודת המפנה שלא ציפיתי לה

השינוי לא קרה ביום אחד. הוא התחיל במקרה, כמעט כעונש. במסגרת עבודתי, נשלחתי להכין כתבת עומק על פרויקטים של התחדשות עירונית בירושלים. המשימה נשמעה לי אפורה ומשעממת. ציפיתי למצוא סיפורים על בירוקרטיה מסורבלת, תושבים מותשים ועתיד לוט בערפל. במקום זאת, מצאתי משהו שסדק את חומות הציניות שבניתי סביב העיר הזאת.

התחלתי להסתובב בשכונות. לא רק במרכז העיר התיירותי, אלא בשכונות המגורים האמיתיות, אלו שקראתי עליהן בחדשות הפלילים. התחלתי לדבר עם אנשים – לא עם פוליטיקאים או דוברים, אלא עם בעלי מכולת, גננות, סטודנטים ופנסיונרים. התזה שלי החלה להתערער.

כן, הם דיברו על הפחד. הם לא הכחישו את גל הפריצות. אבל הם דיברו על משהו אחר, חזק יותר: על החוסן. הם סיפרו על יוזמות קהילתיות לשמירה, על קבוצות וואטסאפ שכונתיות, על ערבות הדדית שהתעצמה דווקא מתוך הקושי. ראיתי את המשטרה והביטחון פועלים בשטח, אבל ראיתי גם חיים. חיים תוססים, עקשניים, שמסרבים להיכנע לפחד. הבנתי שהכותרות מספרות רק את סיפור הפשע; הן מפספסות לחלוטין את סיפור העמידות האנושית המדהימה מולו. הסיפור האמיתי לא היה הפריצה, אלא האופן שבו קהילה שלמה מתאחדת כדי להשיב מלחמה.

בין תרבות מסחרית לתרבות של אמת

בעודי עובד על הכתבה, החלטתי לבדוק את טענת ה'הדרה התרבותית' שלי. אם הפסטיגל לא פה, מה כן יש פה? שוב, מתוך חובה מקצועית, הלכתי לאירועים שונים. הגעתי לפסטיבל מזרח-מערב, ישבתי בקהל לצד צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, ושמעתי מוזיקה שאינה תלויה ברייטינג או בפלייליסט של גלגלצ. הסתובבתי בטורניר הסטריטבול וראיתי אנרגיה מתפרצת של ספורט רחוב אותנטי. נכנסתי למוזיאון ישראל ביום שלישי אקראי וראיתי אותו הומה אדם.

אז הבנתי את הטעות היסודית שלי. בלבלתי בין תרבות פופ מסחרית לבין תרבות אמיתית, נושמת, שורשית. העוצמה התרבותית של ירושלים לא נמדדת, וכנראה גם לא תימדד לעולם, בכמות הכרטיסים שנמכרו לאירוע ארצי נוצץ. היא נמדדת באלפי היוזמות הקטנות, בגלריות העצמאיות, בבתי המדרש הפלורליסטיים, במוסדות האקדמיה המובילים בעולם, וברוח היצירה שמפעמת בכל פינה. ההחלטה של הפקה מסחרי כזו או אחרת היא רעש רקע. המנגינה האמיתית של העיר הרבה יותר עשירה ומורכבת.

כאבי גדילה, לא סימני גסיסה

השלב האחרון במסע שלי היה להבין את התשתיות. ראיתי את הפקקים, את אתרי הבנייה, וקראתי את הדיווח על התאונה הקשה. כל אלו היו ה'הוכחות' שלי לכך שהעיר קורסת. אבל כשהתעמקתי בנתונים עבור הכתבה שלי, התמונה התהפכה.

הבנתי שאני לא מסתכל על סימני גסיסה, אלא על כאבי גדילה אדירים. אתרי הבנייה אינם סמל לקריסה, אלא סמל לתנופה חסרת תקדים. אותם 1,400 יחידות דיור חדשות שעליהן דיווחו בדרך אגב בחדשות אינן רק מספר. הן 1,400 משפחות חדשות שבוחרות לבנות את עתידן בירושלים. הן סיפור על ביקוש עצום, על צמיחה, על אמון בעתיד העיר. הפקקים הם תוצאה של עבודות תשתית להרחבת כבישים, לסלילת קווי רכבת קלה חדשים, להתאמת העיר העתיקה למאה ה-21. זה לא נוח, זה מתסכל, אבל זה ההפך הגמור מדעיכה. זו עדות לעיר שנמצאת בתהליך של בנייה והתחדשות מהיסוד.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי לטעון שירושלים היא עיר מושלמת או שאין בה בעיות. הבעיות קיימות, והפחד של התושבים הוא אמיתי ומובן. אבל אני מודה שטעיתי. טעיתי כשנתתי לבעיות להגדיר את העיר כולה. טעיתי כשבחרתי להסתכל רק על הכותרת המבהילה והתעלמתי מהסיפור המלא, המורכב.

הסיפור האמיתי של ירושלים היום הוא לא רק סיפור האיומים, אלא סיפור החוסן המדהים מולם. הוא לא סיפור הדעיכה, אלא סיפור הצמיחה העיקשת. הוא לא סיפור הפרובינציאליות, אלא סיפור של אותנטיות תרבותית עמוקה. זו עיר מורכבת, פועמת ומלאת חיים, הרבה יותר ממה שהפיד שלכם יספר לכם. ואני הייתי עיוור לכך. עד עכשיו.