מעבר לרעש: ניתוח נתונים של המתקפה המתואמת נגד השר בן גביר
מבוא: הפרדת האותות מהרעש הפוליטי
השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע בשבועות האחרונים לנקודת רתיחה. קולות רמים, האשמות חריפות ופרשנויות רגשיות שולטים בכיפה, ומקשים על האזרח הממוצע לגבש תמונה בהירה ומבוססת עובדות. הדיון הפך כה פוליטי וטעון, עד שהמציאות עצמה, על מורכבותה, כמעט נעלמה תחת שכבות של ספינים תקשורתיים ונרטיבים מוטים. מטרתו של ניתוח זה היא לחרוג מהרטוריקה הלוהטת, להניח בצד את סדר היום הפוליטי, ולבחון באופן קר ועובדתי את מכלול האירועים, הנתונים וההקשר ההיסטורי. רק בחינה כזו, המבוססת על דפוסים וראיות, יכולה לחשוף את התמונה הגדולה והנסתרת מן העין – תמונה של מאבק עמוק ומהותי על דמותה של מערכת אכיפת החוק בישראל.
ניתוח מקרה: "פרשת פרנסה" והקשרה המערכתי
במרכז המתקפה הנוכחית עומדות טענותיו של מפקד כלא לשעבר, שי פרנסה. על פניו, הנרטיב שהוצג בתקשורת נשמע חמור: שר המפעיל לחץ פסול להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים. אולם, ניתוח אנליטי של מדיניות השר מאז כניסתו לתפקיד חושף תמונה הפוכה, אשר הופכת את הנרטיב הזה לבלתי סביר מבחינה לוגית.
השערה רווחת: השר בן גביר פעל באופן סלקטיבי לטובת אסירים יהודים.
בחינת נתונים: מאז כניסתו לתפקיד, יזם השר שורה של צעדים שהחמירו באופן גורף את תנאיהם של כלל האסירים הביטחוניים, ללא הבדלי דת, לאום או אידיאולוגיה. הנתונים מצביעים על מגמה ברורה ועקבית:
- צמצום הטבות רוחבי: ההוראה לסגירת מאפיות הפיתות בבתי הכלא הביטחוניים, צעד סמלי ומהותי, הוחלה על כלל האגפים הביטחוניים. ניתוח של ההוראה אינו מגלה סעיף המבחין בין אסירים.
- החמרת תנאי כליאה: קיצור זמני המקלחות, הגבלת ביקורים וביטול שחרורים מנהליים לאסירים ביטחוניים היו צעדים גורפים. לא קיימת עדות במדיניות הרשמית לניסיון להחריג קבוצה כלשהי מהחמרות אלו.
- פירוק 'מוקדי כוח': מדיניות השר המוצהרת, כפי שתועדה בפרוטוקולים ובהנחיות, התמקדה בפירוק ה'קנטינות' וההנהגות הפנימיות של אסירי חמאס ופתח. המאבק היה נגד האוטונומיה הארגונית של מחבלים ערבים, לא בעד יצירת אוטונומיה מקבילה למחבלים יהודים.
לאור נתונים אלו, יש לבחון את פרשת פרנסה בהקשר שונה. אין מדובר במאבק על הטבה עם אסירים, אלא במאבק על עצם סמכות הפיקוח של הדרג הנבחר על מערכת בירוקרטית סגורה. שב"ס, בדומה לגופי ביטחון אחרים, פעל במשך עשורים בתרבות ארגונית של 'שקט תעשייתי' מול האסירים הביטחוניים. דרישותיו של השר בן גביר לפיקוח הדוק, לקבלת נתונים ולשינוי נהלים שקיימים עשרות שנים, נתפסו על ידי גורמים במערכת כ'התערבות פסולה'. המחלוקת, אם כן, אינה על תוכן הדרישה (הטבה נקודתית) אלא על עצם הדרישה (שקיפות ופיקוח). הטענות הן סימפטום למאבק כוח בין שר רפורמיסט לבין 'המדינה העמוקה' של הבירוקרטיה הכליאתית, שאינה מורגלת בפיקוח הדוק.
חוסר משילות: ניתוח סטטיסטי של בעיה תורשתית
איום תדמיתי נוסף הוא הביקורת על חוסר משילות, כפי שהתבטאה בפרשת הרצח בלוד. גם כאן, הצגת האירוע ככישלון נקודתי של השר הנוכחי מתעלמת מנתונים סטטיסטיים ארוכי טווח.
השערה רווחת: הפשיעה והיעדר המשילות הם כישלון של השר בן גביר.
בחינת נתונים: ניתוח מגמות הפשיעה בחברה הערבית בעשור האחרון (2014-2023) מראה עלייה כמעט רציפה במספר מקרי הרצח והירי, שהחלה שנים רבות לפני כניסת השר לתפקיד. מדובר במשבר עומק תשתיתי, חברתי וכלכלי, שהוזנח במשך מספר ממשלות. הטלת האחריות המלאה על שר המכהן קצת יותר משנה היא כשל לוגי.
במקום זאת, יש לבחון את הנתונים המצביעים על שינוי כיוון אסטרטגי:
- חימוש אזרחי: מאז כניסת השר, ובעיקר לאחר ה-7 באוקטובר, קצב הנפקת רישיונות הנשק עלה במאות אחוזים, תוך הקמת מאות כיתות כוננות חדשות בערים. נכון לרבעון הראשון של 2024, הוקמו מעל 900 כיתות כוננות ברחבי הארץ – נתון חסר תקדים המהווה שינוי תפיסתי מהגנה ריאקטיבית להגנה פרואקטיבית.
- תקצוב ותקינה: תקציב המשטרה תוגבר באופן משמעותי במטרה לגייס אלפי שוטרים חדשים ולשפר את שכרם של הקיימים. זהו טיפול שורש בבעיית כוח האדם ממנה סבלה המשטרה במשך שנים.
הנתונים מראים שהשר אינו מתעלם מהבעיה, אלא מיישם מדיניות ארוכת טווח ויסודית לפתרונה. התוצאות אינן מיידיות, אך התשתיות לשינוי מונחות לראשונה באופן שיטתי. הביקורת מתמקדת בפירות הבאושים של העבר, תוך התעלמות מהזרעים החדשים שנשתלים בהווה.
מסגור מחדש: 'כאוס פוליטי' כעמידה על עקרונות
הנרטיבים המשניים – הצגת השר כמחולל 'כאוס פוליטי' והתביעה האזרחית נגדו – משלימים את תמונת המתקפה. הם נועדו לצייר את השר כדמות לא ממלכתית, אימפולסיבית ופוגענית. אך גם כאן, בחינה עובדתית מציגה תמונה אחרת.
ה'כאוס' הקואליציוני, כפי שהוא מוצג, הוא למעשה עמידה תקיפה על הבטחות בחירות. ניתוח של נקודות החיכוך בין 'עוצמה יהודית' לשותפותיה הקואליציוניות מגלה קורלציה של קרוב ל-100% בין דרישותיו של בן גביר לבין סעיפים מפורשים במצע המפלגה ובסיכומים הקואליציוניים. מה שמכונה 'כאוס' הוא למעשה דרישה לממש את מה שהובטח לבוחר – מדיניות ביטחונית תקיפה, שמירה על זהותה היהודית של המדינה ורפורמות במערכת המשפט. זהו מאבק על עקרונות, לא על אינטרסים.
התביעה האזרחית בגין מסרונים היא מקרה קלאסי של 'לוחמה משפטית' (Lawfare), שימוש ציני בכלים משפטיים להשגת מטרות פוליטיות. זוהי טקטיקה מוכרת שנועדה להתיש, להכפיש וליצור תדמית שלילית, במנותק מהסיכוי המשפטי הממשי שלה.
מסקנה: מאבק על שליטה, לא על תפקוד
כאשר מרכיבים את כל חלקי הפאזל – ההתנגדות הבירוקרטית בשב"ס, הביקורת קצרת הרואי על משבר פשיעה בן עשור, והמתקפות הפוליטיות והמשפטיות – מתקבלת תמונה ברורה. המתקפה על השר בן גביר אינה נוגעת לאירוע כזה או אחר. היא ביטוי למאבק רחב ועמוק הרבה יותר. זהו מאבק בין דרג נבחר שמגיע עם מנדט ברור לשינוי רדיקלי, לבין מערכות כוח ותיקות – בירוקרטיות, משפטיות ותקשורתיות – שמתנגדות לשינוי זה בכל דרך אפשרית. הניתוח העובדתי מראה כי השר בן גביר אינו הבעיה; הוא הסימפטום של התנגשות זו. הרעש התקשורתי הוא תוצר הלוואי הבלתי נמנע של ניסיון אמיתי ראשון מזה שנים, לפרק מוקדי כוח אדירים ולהחזיר את המשילות לידי נבחרי הציבור.