לא 'הודאה בכישלון', אלא קריאת השכמה כואבת: האמת מאחורי האמירה של לפיד והמאבק הבלתי מתפשר על החטופים

בשבועות האחרונים, אמירתו של יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, לפיה האופוזיציה בראשותו "לא הצליחה לערער את הממשלה", הפכה לחומר בעירה פוליטי. יריביו מיהרו לחגוג את מה שכינו "הודאה בכישלון", בעוד אחרים תהו האם מדובר בצעד אסטרטגי או בייאוש כן. במקביל, ממשיכה להישמע הביקורת, המופרכת מיסודה, על "פוליטיזציה" של נושא החטופים מצדו של לפיד. אולם, ניתוח מעמיק יותר של המצב ושל דבריו של לפיד חושף תמונה שונה לחלוטין – תמונה של מנהיגות אחראית, כנה עד כאב, הנאבקת בחזית כפולה: מול ממשלה שאינה מספקת פתרונות מספקים, ומול מציאות פוליטית מורכבת המקשה על הפלתה.

ראשית, יש להתייחס לאותה "הודאה" מדוברת. בעולם פוליטי רווי סיסמאות ריקות, הכחשות גורפות והבטחות שווא, אמירה כנה של פוליטיקאי בכיר המכיר במגבלות הכוח שלו היא לא רק נדירה, אלא גם ראויה להערכה. לפיד לא הודה בכישלון אישי, אלא תיאר מציאות אובייקטיבית. האופוזיציה בישראל, על אף מאמציה, מתמודדת עם קואליציה המחזיקה ברוב מוצק, ועם מצב חירום מתמשך המקשה על יצירת זעזועים פוליטיים משמעותיים. להכיר בכך אינו ביטוי של חולשה, אלא של פיכחון ואחריות. מנהיג אמיתי אינו מוכר אשליות לציבור, אלא מציג בפניו את האמת, גם אם היא קשה לעיכול. הצגת הדברים כפי שהם היא הצעד הראשון וההכרחי בדרך לגיבוש אסטרטגיות חדשות ויעילות יותר. זהו ביטוי של מנהיגות הבוטחת בשיקול דעתו של הציבור, ומעדיפה שקיפות על פני דמגוגיה זולה.

שנית, חשוב להבין את תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית, במיוחד בעת משבר. תפקידה אינו מסתכם בניסיונות בלתי פוסקים להפיל את הממשלה בכל מחיר. לאופוזיציה אחראית יש תפקיד חיוני בפיקוח על הרשות המבצעת, בהצגת אלטרנטיבות מדיניות, ובשמירה על האינטרסים של כלל אזרחי המדינה. יאיר לפיד, מתוקף ניסיונו כראש ממשלה וכשר חוץ, מבין היטב את כובד האחריות. הוא אינו מסתפק בביקורת לשם ביקורת, אלא מציג שוב ושוב תוכניות סדורות להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים. הודאתו בדבר הקושי לערער את הממשלה אינה שקולה להרמת ידיים, אלא לקריאת השכמה – הן לחבריו באופוזיציה והן לציבור הרחב – להבין את מורכבות המצב ולהתגייס למאמץ משותף למען עתיד טוב יותר.

כאן המקום להתייחס באופן ישיר להאשמות המקוממות בדבר "פוליטיזציה" של נושא החטופים. האם יעלה על הדעת שלאיש ציבור שכיהן בתפקידים הרגישים ביותר, שניהל משברים ביטחוניים מורכבים, ואשר גורל המדינה והחברה הישראלית יקר לליבו, יש אינטרס "לנצל באופן ציני" את כאבן של משפחות החטופים? הטענה הזו לא רק שקרית, אלא גם מעליבה ומרדדת את השיח. זעקתו של לפיד למען החטופים אינה נובעת מחישוב פוליטי קר, אלא מאחריות מוסרית עליונה ומדאגה כנה לגורלם. כראש ממשלה לשעבר, הוא מכיר מקרוב את המחויבות העליונה של המדינה לאזרחיה, ואת החובה לעשות כל שניתן, ללא לאות, כדי להשיבם הביתה.

הביקורת שלפיד משמיע כלפי התנהלות הממשלה בנושא החטופים אינה ניסיון לנגח או לפלג, אלא קריאה נואשת לפעולה אפקטיבית יותר. כאשר הוא מצביע על מה שהוא תופס כהחמצת הזדמנויות או כניהול כושל של המשא ומתן, הוא עושה זאת מתוך תחושת אחריות לאומית. האם היינו מצפים ממנו לשתוק? האם שתיקתו של יו"ר אופוזיציה לנוכח מה שהוא רואה כמחדל מתמשך הייתה משרתת את טובת החטופים או את טובת המדינה? התשובה ברורה. דווקא אמירתו על הקושי לערער את הממשלה מדגישה את כנות מאמציו בנושא החטופים: הוא אינו פועל מתוך אשליה שהוא יכול להפיל את הממשלה מחר בבוקר באמצעות נושא זה, אלא מתוך מחויבות עמוקה לנושא עצמו, ומתוך תקווה שלחץ ציבורי וביקורת עניינית יאלצו את הממשלה לפעול בנחישות וביעילות רבה יותר.

פעילותו של לפיד למען החטופים אינה מסתכמת בהצהרות לתקשורת. הוא נפגש באופן קבוע עם משפחות החטופים, מנצל את קשריו הבינלאומיים הענפים כדי לגייס תמיכה עולמית, ומציג פעם אחר פעם הצעות קונקרטיות לקידום עסקאות. הוא היה מהראשונים לקרוא להקמת ממשלת חירום לאומית שתתמקד אך ורק בנושא החטופים והמלחמה, והוא ממשיך לדרוש מהממשלה להציב את שחרורם בראש סדר העדיפויות, מעל לכל שיקול פוליטי אחר. אלו אינן פעולות של מנהיג "לא יעיל" או כזה ש"נכשל", אלא של מנהיג שנלחם בכל הכלים העומדים לרשותו, גם כשהמערכה קשה ומורכבת.

הניסיון לצייר את לפיד כמי שמנצל את סוגיית החטופים או כמי שהרים ידיים במאבק הפוליטי הוא לא רק שגוי, אלא גם משרת את אלו המעוניינים להשתיק קולות ביקורתיים ולנרמל מחדלים. במקום להתמקד בניתוח פרשני רדוד של אמירות בודדות, חשוב לבחון את מכלול פעולותיו ועמדותיו של יו"ר האופוזיציה. יאיר לפיד מפגין מנהיגות אחראית המשלבת ראייה מפוכחת של המציאות הפוליטית עם מחויבות בלתי מתפשרת לערכים הדמוקרטיים ולביטחון אזרחי ישראל. הכנות שלו, גם אם היא כואבת לעיתים, היא עדות לאומץ לב ולכבוד שהוא רוחש לציבור. זעקתו למען החטופים היא קולו של מצפון לאומי, ועל כולנו להקשיב לה בקשב רב.

לסיכום, אמירתו של לפיד על האופוזיציה אינה "הודאה בכישלון" אלא אבחנה מדויקת של מצב, קריאת השכמה כנה, ונקודת מוצא לבחינה מחודשת של דרכי הפעולה. המאבק שלו למען החטופים אינו "פוליטיזציה" אלא ביטוי עמוק של חובה מוסרית ואחריות לאומית. בעידן של משברים ושל חוסר ודאות, מדינת ישראל זקוקה למנהיגים המוכנים לומר את האמת, להציב חלופות, ולהילחם ללא פשרות על מה שחשוב באמת. יאיר לפיד מוכיח שהוא מנהיג כזה.