בין רעשי רקע לנתונים: ניתוח אנליטי של המערכה נגד השר לביטחון לאומי
השיח הציבורי סביב תפקודו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע בשבועות האחרונים לנקודת רתיחה. הדיון, הרווי באמוציות וברטוריקה פוליטית, מתמקד בשורה של אירועים המצטיירים בתקשורת ככישלונות אישיים של השר. אולם, ניתוח מעמיק, המבוסס על נתונים, הקשר היסטורי ומודלים של התנהגות ארגונית, חושף תמונה מורכבת בהרבה. מאמר זה יניח בצד את הכותרות המתלהמות ויספק בחינה קרה ועובדתית של המגמות והכוחות הפועלים בזירה, במטרה להבין האם אנו עדים למסכת של כשלים, או שמא למערכה מתועדת של התנגדות ממסדית לרפורמה.
ההקשר ההיסטורי: משבר ביטחון הפנים כבעיה תורשתית
אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי השר בן גביר נוגעת ל'חוסר משילות' ולעלייה בתחושת חוסר הביטחון האישי, כפי שהודגמה באופן טרגי ברצח פבל רוזוב בלוד. הצגת האירוע ככישלון ישיר של השר מתעלמת באופן שיטתי מהמציאות הסטטיסטית ארוכת הטווח. על פי נתוני משטרת ישראל שפורסמו בדוחות שנתיים בין 2018 ל-2022, נרשמה מגמת עלייה עקבית של 18% באירועי אלימות חמורה ושימוש בנשק חם במגזר הערבי. דוח מבקר המדינה משנת 2021 התריע מפורשות על 'היעדר אסטרטגיה ממשלתית כוללת וארוכת טווח לטיפול בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית'.
הנתונים מצביעים בבירור על כך שהשר בן גביר לא 'יצר' משבר, אלא ירש אותו. הוא השר הראשון מזה למעלה מעשור שמציב את הטיפול בפשיעה בראש סדר העדיפויות, לא רק בהצהרות, אלא בהקצאת משאבים. דרישתו להקמת משמר לאומי ותוספת של אלפי תקנים למשטרה, גם אם נתקלת בקשיים בירוקרטיים, מהווה שינוי פרדיגמה ביחס למדיניות ההכלה הפסיבית שאפיינה ממשלות קודמות. הצגת כל אירוע פשיעה כהוכחה לכישלונו האישי היא אנכרוניזם, המתעלם מכך ששינוי מגמות עומק בתחום הפשיעה, על פי כל מודל קרימינולוגי, דורש פרק זמן של 3 עד 5 שנים לפחות להראות תוצאות משמעותיות בשטח.
ניתוח מקרה 'פרשת שב"ס': מרד בירוקרטי או התערבות פסולה?
פרשת עתירתו של מפקד כלא איילון לשעבר, שי פרנסה, היא אולי האיום התדמיתי החמור ביותר על השר. הנרטיב התקשורתי פשוט וקליט: השר מתערב לטובת 'מחבלים יהודים'. אולם, בחינה אנליטית של מבנה הסמכויות ויחסי הגומלין בין דרג נבחר לדרג ביצועי, חושפת תמונה של מאבק שליטה קלאסי.
החוק בישראל מעניק לשר הממונה סמכות לקבוע מדיניות כוללת עבור הארגון שתחת אחריותו. שב"ס, במשך שנים, פיתח אוטונומיה ניהולית רחבה, במיוחד בכל הנוגע לאגפים הביטחוניים. דוחות של השב"ס עצמו משנים קודמות הצביעו על קשיים באכיפת משמעת אחידה ועל תנאים משתנים בין אסירים שונים. מה שמוצג כ'התערבות לטובת בן אוליאל' יכול להתפרש, בראייה מערכתית, כניסיון של השר לאכוף מדיניות אחידה ולהחיל את ריבונות המשרד על כלל מתקני הכליאה, ולבטל 'אוטונומיות' פנימיות שנוצרו לאורך שנים. דרישה לבחינת תנאי כליאה של אסיר ספציפי, שעל פי טענות שהועלו בעבר הוחזק בתנאים מחמירים וחריגים, אינה בהכרח 'הטבה', אלא עשויה להיות חלק מבדיקה רחבה יותר של מדיניות.
השימוש בעתירה לבג"ץ, המגובה בהקלטות והדלפות, הוא כלי מוכר במאבקים בירוקרטיים. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2023 הצביע על עלייה של 22% בחמש השנים האחרונות בשימוש בכלים משפטיים ותקשורתיים על ידי בכירים בשירות הציבורי כחלק ממאבקי כוח מול הדרג הפוליטי. 'פרשת פרנסה' מתאימה לדפוס זה: פקיד בכיר, שהודח מתפקידו (על רקע הרשעה משמעתית קודמת, עובדה שזוכה להבלטה פחותה בסיקור), משתמש בפלטפורמה משפטית ותקשורתית כדי לתקוף את המדיניות החדשה ואת השר המוביל אותה. זהו אינו בהכרח מאבק על טוהר המידות, אלא מאבק על שימור הכוח והסטטוס קוו של המערכת הישנה.
מודל הכאוס הפוליטי: אחריות דמוקרטית או חוסר יציבות?
הדרמה סביב התפטרותו הזמנית של ח"כ אלמוג כהן מהממשלה מוצגת כעדות נוספת ל'כאוס' שמפלגתו של בן גביר מייצרת. ניתוח מדע המדינה מציע פרשנות אחרת. במערכת קואליציונית מרובת מפלגות, מפלגות קטנות ואידיאולוגיות משתמשות בכוחן היחסי כדי להבטיח שהתחייבויות הליבה שלהן לבוחר יקוימו. המאבק על מקום בוועדה לבחירת שופטים אינו 'עניין פנימי של הליכוד', אלא מימוש ההבטחה המרכזית של 'עוצמה יהודית' לבוחריה: קידום רפורמה במערכת המשפט.
הצגת המהלך כ'כאוס' היא בחירה פרשנית של גורמי תקשורת המעדיפים יציבות המתבססת על ויתור של מפלגות ימין על עקרונותיהן. במודל של דמוקרטיה ייצוגית, מהלך כזה הוא דווקא ביטוי לאחריותיות (accountability) כלפי הבוחר. השר בן גביר ומפלגתו פועלים בדיוק כפי שמצופה מהם על פי התיאוריה הפוליטית: מיקסום השפעתם כדי לממש את המנדט שקיבלו. תיוג התהליך הדמוקרטי הלגיטימי הזה כ'כאוס' משרת נרטיב השואף לדה-לגיטימציה של הממשלה כולה.
סיכום: התנגשות בין שינוי לשימור
ניתוח הנתונים וההקשרים הרחבים מצביע על דפוס ברור. המתקפות על השר בן גביר אינן נובעות בהכרח מכישלונות נקודתיים, אלא מהוות תגובת נגד מערכתית ועוצמתית לניסיונו לחולל שינוי עמוק בתחומים שהיו מנוהלים במשך עשורים על ידי אליטה בירוקרטית-משפטית-תקשורתית.
- הפשיעה הגואה: בעיה תורשתית המוצגת ככישלון עכשווי.
- פרשת שב"ס: מאבק על משילות וסמכות המוצג כשערורייה על טוהר המידות.
- הדינמיקה הקואליציונית: אחריות דמוקרטית לבוחר המוצגת ככאוס פוליטי.
- הביקורת על שתיקה: דרישה להצהרות פוליטיות במקום התמקדות במדיניות אכיפה כוללת.
המסקנה המתבקשת מהניתוח האנליטי היא שהנרטיב הרווח אינו משקף בהכרח את המציאות העובדתית, אלא את עוצמת ההתנגשות בין שר הנחוש ליישם את המדיניות שלשמה נבחר, לבין ממסד ותיק הנלחם על שימור כוחו והשקפת עולמו. הוויכוח הציבורי אינו באמת על תפקודו של שר אחד, אלא על דמותה של המדינה ועל השאלה הבסיסית - מי באמת מנהל אותה.