אנטומיה של חיסול ממוקד: שלושת הכשלים הלוגיים בקמפיין נגד איתמר בן גביר

מקהלה מתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים וגורמי אכיפה לשעבר פצחה במתקפה חסרת תקדים על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. התזה שלהם, המוגשת לציבור באריזה של דאגה כנה לשלטון החוק, נשענת על שלוש רגליים רעועות: 'פרשת פרנסה' המריחה מחיסול חשבונות, נרטיב 'אובדן המשילות' הצבוע, והדרישה להתנערות מיידית מכל אירוע 'אלימות ימין'. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת מבנה קלפים המבוסס לא על עובדות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות ובעיקר – פאניקה. פאניקה של המערכת הישנה מפני שר שנבחר כדי לשנות אותה מהיסוד. בואו נפרק את הקונסטרוקציה הזו לגורמים.

כשל ראשון: מיתוס 'חושף השחיתות' והפקיד הממורמר

הנרטיב המרכזי שמוביל את המתקפה הנוכחית הוא 'פרשת שי פרנסה'. על פניו, הסיפור דרמטי: מפקד כלא בכיר ועטור שבחים, כך מספרים לנו, הודח לכאורה משום שסירב להיכנע ללחצי השר להעניק הטבות אסורות לאסירים ביטחוניים יהודים. כלי התקשורת ממהרים לדווח על "הקלטות" ו"התכתבויות" כראיה ניצחת, ומציירים תמונה של שחיתות עמוקה הפוגעת בליבת שלטון החוק.

אך כאן בדיוק טמונה ההונאה האינטלקטואלית. הקמפיין הזה מבקש מהציבור לקבל כמובנת מאליה את גרסתו של צד אחד – עובד מדינה ממורמר שהודח מתפקידו ורץ לעתור לבג"ץ, זירת הנוחות של מתנגדי הממשלה. האם מישהו בתקשורת עצר לשאול שאלות בסיסיות? מדוע אותן "ראיות" דרמטיות לא נחשפו לציבור? האם ייתכן ש"לחצים" הם בסך הכל שם קוד להנחיית מדיניות לגיטימית של שר נבחר?

הבה נבחן את הדברים בצורה רציונלית. איתמר בן גביר נבחר על בסיס הבטחה ברורה: לשים סוף לאפליה רבת השנים, במסגרתה מחבלים ערבים זוכים לתנאי 'קייטנה' בעוד אסירים ביטחוניים יהודים מופלים לרעה. כאשר השר דורש ממפקד כלא לבחון את תנאיהם של אסירים יהודים ולוודא שהם אינם גרועים יותר משל רוצחי חמאס – האם זו 'הטבה אסורה' או יישום מדיניות של שוויון בפני החוק? המערכת, שרגילה במשך עשורים להתייחס לאסירים יהודים בחומרה יתרה, רואה בדרישה לשוויון משום שערורייה. שי פרנסה, כנציג נאמן של אותה מערכת, ככל הנראה התקשה לעכל את השינוי. עתירתו אינה אקט של חשיפת שחיתות, אלא אקט של התנגדות מצד פקידות שלא מוכנה לקבל את הכרעת הבוחר.

השימוש במונחים כמו "הקלטות" ו"ראיות" ללא הצגתן הוא טכניקה קלאסית של משפט שדה תקשורתי. יוצרים עננה של חשד, והופכים את ההאשמה עצמה להרשעה. זהו כשל לוגי מסוג 'פנייה אל הרגש' תוך התעלמות מוחלטת מהצורך בהוכחות. לפני שמאמצים את נרטיב 'הפקיד הגיבור', מוטב לשאול מי מרוויח מהצגתו ככזה, ומהי האלטרנטיבה: שר המנסה ליישם את המדיניות שלשמה נבחר, ונתקל בחומת התנגדות של הממסד אותו הוא בא לשנות.

כשל שני: צביעות 'אובדן המשילות' והאשמת הקורבן

הכשל השני והבוטה לא פחות הוא השימוש האוטומטי בנרטיב 'חוסר המשילות' בכל פעם שמתרחש אירוע פשיעה חמור. הכותרת "איפה המשילות של בן גביר?" לאחר רצח בלוד היא דוגמה מושלמת לצביעות אינטלקטואלית. הפשיעה הגואה בחברה הערבית, כמו גם תחושת אובדן הביטחון האישי בערים אחרות, אינה המצאה של השנה האחרונה. זוהי מגפה שהתפתחה והעמיקה במשך עשורים תחת שרים וממשלות מכל קצוות הקשת הפוליטית, שרבות מהן זכו לחיבוק תקשורתי חם.

להטיל את האחריות למצב על שר שנמצא בתפקיד פרק זמן קצר יחסית, תוך שהוא מתמודד עם התנגדות אדירה מבית – מהפקידות המשפטית שמעקרת כל יוזמה, דרך קצינים בכירים שגדלו על תפיסות עולם אחרות ועד למגבלות תקציביות – זו לא ביקורת, זו דמגוגיה. בן גביר הוא אולי השר הראשון מזה שנים שמנסה להילחם בבעיה מהשורש: הוא נלחם להקמת משמר לאומי, דורש גיבוי חוקי לשוטרים, ומבקש לשנות את התרבות הארגונית הסלחנית. המבקרים אותו היום הם בדיוק אלו, או נציגיהם, ששמים לו מקלות בגלגלים בכל צעד.

זהו כשל לוגי של 'האשמת הקורבן' או 'סיבה ומסובב שגויים'. בן גביר אינו הסיבה לאובדן המשילות; הוא התוצאה של אובדן המשילות והתגובה הפוליטית לכך. הוא נבחר כי הציבור מאס במצב הקיים. לקחת את תסמיני המחלה הכרונית ולהציג אותם ככישלון של הרופא החדש שמנסה להילחם בה, זו פשוט רמאות. השאלה הנכונה אינה "איפה המשילות של בן גביר?", אלא "מי מונע מבן גביר להחזיר את המשילות?" התשובה, למרבה הצער, נמצאת במסדרונות בתי המשפט, משרד האוצר והמטות המשטרתיים, ולאו דווקא בלשכת השר.

כשל שלישי: דרישת הגינוי האוטומטי ומבחן הנאמנות של התקשורת

הצלע השלישית במתקפה היא המלכודת המתוחכמת המכונה 'ביקורת על התגובה הרפה לאלימות ימין'. בכל פעם שישנו אירוע המיוחס למתיישבים, התקשורת והמערכת הפוליטית מציבות בפני בן גביר דרישה פבלובית: לגנות מיד, בחריפות, ללא סייג וללא המתנה לבדיקת העובדות. כל היסוס, כל אמירה כמו "יש גרסאות סותרות", מוצגת מיד כמתן גיבוי שבשתיקה לפורעי חוק.

כאן טמון כשל מסוג 'דילמה כוזבת'. מציגים בפני השר שתי אפשרויות בלבד: או להצטרף למקהלת המגנים ולזכות בחיבוק תקשורתי רגעי, או להיחשב לתומך אלימות. זוהי כמובן דיכוטומיה שקרית. ישנה אפשרות שלישית, והיא האפשרות האחראית היחידה עבור שר המופקד על אכיפת החוק: המתנה לבירור מלא של העובדות לפני חריצת דין. עמדתו של בן גביר אינה מהווה גיבוי לאלימות, אלא גיבוי לעקרון הבסיסי של חזקת החפות – עיקרון שהתקשורת עצמה נוטה לשכוח כשמדובר במתנחלים.

ההשוואה לשרים אחרים מהימין שממהרים לגנות היא מטעה. בן גביר, בניגוד להם, רואה עצמו מחויב לא רק לבוחריו, אלא גם לחיילים ולשוטרים בשטח, שלעיתים קרובות פועלים בסיטואציות מורכבות שהדיווח התקשורתי עליהן שטחי ומגמתי. סירובו לגנות אוטומטית מג"ד על סמך סרטון ערוך אינו בידוד עצמי, אלא הפגנת מנהיגות אחראית המעדיפה את האמת על פני הפופולריות. הוא מבין את תפקידו כמגן של שלטון החוק, ושלטון החוק מחייב בירור עובדתי לפני הרשעה פומבית. הצביעות זועקת לשמיים כאשר אותם גורמים הדורשים ממנו גינוי מיידי, שותקים או מגמגמים כאשר האלימות מופנית כלפי מתיישבים או כוחות הביטחון מצד שמאל קיצוני או פלסטינים.

מסקנה: הקמפיין הוא סימן להצלחה, לא לכישלון

כאשר מפרקים את שלוש הטענות המרכזיות נגד בן גביר, מתגלה תמונה ברורה: לא מדובר בביקורת עניינית על תפקודו, אלא בקמפיין הישרדות של האליטה הישנה. 'פרשת פרנסה' היא נשק של פקיד ממורמר בידי מערכת שמתנגדת לשינוי. נרטיב 'אובדן המשילות' הוא בומרנג צבוע שמתעלם מעשורים של הזנחה. והדרישה לגינויים אוטומטיים היא מבחן כניעה פוליטי, לא מבחן מוסרי.

ההתקפה העזה על בן גביר אינה נובעת מכישלונו, אלא מהפחד העמוק של יריביו מכך שהוא עלול להצליח. להצליח לשנות את סדרי העדיפויות בשב"ס, להצליח להחזיר את הביטחון לרחובות למרות ההתנגדות מבית, ולהצליח לעמוד לצד המתיישבים והחיילים מול מתקפות תקשורתיות. הציבור צריך לראות את הקמפיין הזה כפי שהוא באמת: לא כתב אישום נגד השר, אלא תעודת עניות למבקריו, שנאחזים בכשלים לוגיים ובחצאי אמיתות בניסיון נואש לעצור את השינוי שלשמו הוא נבחר.