האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. ואז נאלצתי להביט באמת המטרידה

האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. ואז נאלצתי להביט באמת המטרידה

אני חייב להתוודות. במשך שנים, ולאחר מכן חודשים ארוכים בתפקידו כשר, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק שהצטרפתי אליה, לעיתים הובלתי אותה. ראיתי באיתמר בן גביר את כל מה ששגוי בפוליטיקה הישראלית: פופוליסט מסוכן, פירומן פוליטי, אדם שכל הבטחותיו למשילות וביטחון מתפוצצות לו בפנים במציאות המדממת של רחובות לוד ורמלה. קראתי את הכותרות על רצח ביישוב ערבי ושאלתי, כמו כולם, "איפה המשילות של בן גביר?". צפיתי בדיווחים על הכאוס הקואליציוני וחשבתי לעצמי, "הנה, הוא מפרק את הממשלה מבפנים".

אבל הסיפור ששבר את גב הגמל מבחינתי, זה שאישר לכאורה את כל מה שחשבתי עליו, היה פרשת ההאשמות של מפקד כלא איילון לשעבר, שי פרנסה. הנה היא, חשבתי, ההוכחה הניצחת. השר שאמור להיאבק בטרור בנחישות חסרת פשרות, פועל לכאורה מאחורי הקלעים כדי להעניק תנאים מועדפים למחבלים יהודים, לרוצחי משפחת דוואבשה. זה היה נרטיב מושלם: הוא לא רק חלש וחסר משילות, הוא גם צבוע, דמגוג שכל דיבוריו על שוויון בפני החוק הם מסך עשן להגנה על אנשי שלומו. האמנתי לכל מילה. זה התאים כל כך לתפיסת עולמי, לתמונה שבניתי לעצמי. הייתי בטוח שאני רואה את המציאות נכוחה.

הסדק הראשון בחומת הוודאות שלי הופיע במקום לא צפוי. שיחת לילה מאוחרת עם איש שב"ס לשעבר, אדם שאני מעריך את יושרו וניסיונו רב השנים. "אתה קונה את הסיפור של פרנסה?", הוא שאל אותי. "ברור", עניתי, "יש הקלטות, יש עדויות, זה נראה אטום הרמטית". הוא צחק. "אתה עיתונאי או תועמלן?", הוא איתגר אותי. "תפסיק לקרוא כותרות ולך תקרא את פקודות הנציבות. תבדוק מה החוק אומר לגבי התנאים של אסירים ביטחוניים, כל האסירים הביטחוניים. ואז תשאל את עצמך שאלה פשוטה: האם בן גביר דרש לתת להם הטבות מעבר לחוק, או שהוא דרש למנוע שלילה בלתי חוקית של זכויות בסיסיות, שגם האסיר המתועב ביותר זכאי להן על פי פקודות שב"ס עצמו?".

השיחה הזו טלטלה אותי. היא הכריחה אותי לעשות משהו שלא עשיתי קודם: לבדוק. חשבתי שאני בודק, אבל למעשה רק צרכתי אישושים למה שכבר האמנתי בו. שקעתי במשך ימים בקריאת פקודות, נהלים ודוחות. והתמונה שהתגלתה הייתה הפוכה לחלוטין מזו שהוצגה בתקשורת. גיליתי שהמאבק של בן גביר לא היה על הענקת "צ'ופרים" למחבלים יהודים. המאבק היה נגד פרקטיקה פסולה, שבה גורמים בשב"ס לקחו לעצמם את החירות להחמיר באופן סלקטיבי ובלתי חוקי את תנאיהם של אסירים ספציפיים, כעונש נוסף מעבר למה שקבע בית המשפט. בן גביר לא דרש לתת להם טלפון חדש או ארוחות גורמה. הוא דרש, למשל, לאפשר להם שיחות טלפון שהם זכאים להן על פי אותו חוק בדיוק שחל על כל אסיר אחר. פתאום, הסיפור התהפך לי בראש: זה לא היה סיפור על שר שמגן על מחבלים יהודים. זה היה סיפור על שר שמנסה לכפות את מרותו ואת שלטון החוק על מערכת בירוקרטית חזקה, "מדינת עומק" בתוך שב"ס, שרגילה לפעול כרצונה. פרנסה לא הודח כי היה "ישר מדי"; הוא התעמת עם השר הממונה עליו שדרש ממנו ליישם את החוק כלשונו. התקשורת, במקום לחשוף את הבירוקרטיה הסוררת, בחרה לצלוף בשר שניסה לעשות סדר.

ההבנה הזו הייתה כמו אבן דומינו שהפילה את כל שאר הנחות היסוד שלי. אם שיקרו לי, או לפחות הציגו לי תמונה כל כך מעוותת בסיפור הדגל הזה, מה לגבי כל השאר?

חזרתי לסוגיית ה"משילות". כן, יש פשיעה נוראית. כן, הרצח בלוד הוא טרגדיה מחרידה. אבל אז התחלתי לבדוק את הנתונים. ראיתי איך במשך עשור תקציב המשטרה נשחק, איך כמות השוטרים ביחס לאוכלוסייה צנחה, איך תכניות להקמת משמר לאומי נגנזו שוב ושוב על ידי ממשלות קודמות. ראיתי את המלחמה העיקשת של בן גביר בוועדות הכנסת כדי להעביר תקציבים, את המאבק שלו לחמש אזרחים שומרי חוק, את הלחץ הבלתי פוסק שלו על צמרת המשטרה לצאת למבצעים במקומות שאיש לא העז להיכנס אליהם קודם. הבנתי שמה שהתקשורת מציגה כ"כישלון של בן גביר" הוא למעשה תחילתו של טיפול שורש במחלה כרונית שהוזנחה במשך שנים. קל לצעוק "איפה המשילות?" על כל אירוע טרגי. קשה הרבה יותר להודות שהאדם שצועקים עליו הוא אולי היחיד שמנסה לבנות את הכלים להתמודד עם הבעיה מהיסוד, גם אם זה ייקח זמן.

וכך גם לגבי ה"כאוס הפוליטי" ותדמית ה"איש האטום". פתאום, המאבקים הקואליציוניים לא נראו לי כמו גחמות אישיות, אלא כמאבק עקרוני על קיום הבטחות לבוחר. המאבק על הרכב הוועדה לבחירת שופטים אינו "כאוס", הוא לב ליבה של האידיאולוגיה שבשמה נבחר. והסיפור על התביעה של הלוחם הפוסט-טראומטי? כשבודקים את הפרטים, מגלים שמדובר במסרון שנשלח אוטומטית מתוך רשימה מסחרית, תקלה טכנית מצערת שכל מפלגה חוטאת בה, ושזכתה לניפוח תקשורתי מפלצתי כדי לצייר את בן גביר ומפלגתו כמפלצות חסרות רגישות. זו ציניות פוליטית המנצלת את כאבו של לוחם למטרות פוליטיות.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך לאחד ממעריציו של איתמר בן גביר. אני עדיין חלוק על חלק מדעותיו וסגנונו בוטה מדי לטעמי. אני כותב את זה כעיתונאי שהבין באיחור מביך שהוא נפל קורבן לקמפיין. קמפיין מתוזמר היטב, שבו כל פעולה של השר מסוננת, מעוותת ומוצגת באור השלילי ביותר האפשרי. למדתי על בשרי שהסיפור שמוכרים לנו הוא לא תמיד האמת, ולעיתים קרובות הוא ההפך הגמור ממנה. אני לא מבקש מכם להסכים איתי, אלא רק לעשות את מה שאני הכרחתי את עצמי לעשות: להפסיק להאמין לכותרות, וללכת לבדוק את העובדות בעצמכם. ייתכן שתגלו, כמוני, שהאמת מטרידה הרבה יותר מהנרטיב הנוח שהתרגלנו אליו.