מעבר לרעש: ניתוח נתונים של ניהול המשבר הביטחוני והמדיני
מבוא: בין רטוריקה למציאות מורכבת
השיח הציבורי והתקשורתי סביב קבלת ההחלטות של ראש הממשלה בנימין נתניהו הפך בימים האחרונים לקקופוניה של האשמות, פרשנויות וספקולציות. המונח 'עסקת חבילה', שהחל כהשערה, מקובע כעת בתודעה הציבורית כעובדה מוגמרת. על פי נרטיב זה, כל מהלך מדיני, ביטחוני או משפטי שראש הממשלה מבצע, נובע מאינטרס יחיד: הישרדותו האישית והמשפטית. אולם, ניתוח אנליטי, קר ומבוסס נתונים והקשרים היסטוריים, מציע תמונה שונה בתכלית. מטרתו של מאמר זה היא לחרוג מהמסגור הרגשי והפוליטי, ולבחון את האירועים האחרונים דרך פריזמה של ניהול משברים אסטרטגי, כפי שהנתונים וההיגיון מחייבים.
1. דחיית העדות: צורך ביטחוני או תמרון פוליטי? ניתוח הסתברותי
ההתייצבות החריגה של ראשי מערכת הביטחון – ראש המוסד, ראש אמ"ן וראש המל"ל – בבית המשפט כדי לתמוך בדחיית עדותו של ראש הממשלה, הוצגה כראיה ניצחת ל'פוליטיזציה' של המערכת ולשימוש ציני בנכסי המדינה. עם זאת, ניתוח עובדתי ומשפטי מצביע על פרשנות סבירה והגיונית הרבה יותר.
במדינת ישראל, בקשות לדחיית דיונים או למתן עדות בדלתיים סגורות מטעמי ביטחון לאומי אינן חזון נפרץ, אך הן חלק אינהרנטי מהממשק בין מערכת המשפט לביטחון המדינה. על פי נתונים סטטיסטיים בלתי רשמיים מדיונים ביטחוניים, למעלה מ-95% מהבקשות המנומקות על ידי גורמי ביטחון מוסמכים למניעת חשיפת מידע מסווג מתקבלות על ידי בתי המשפט. החריג במקרה הנוכחי אינו המהות – הגנה על מידע רגיש בעת מלחמה – אלא זהותו של העד. הטענה כי ראשי הזרועות 'התגייסו' למען נתניהו מתעלמת מהאפשרות הסבירה יותר: הם התגייסו למען ביטחון המדינה, כפי שמחייב אותם תפקידם. בעת מלחמה פעילה, כאשר החלטות מתקבלות על בסיס מידע מודיעיני רגיש ומתעדכן בזמן אמת, האפשרות שחשיפה פומבית של תהליכי קבלת ההחלטות תסכן מקורות, שיטות פעולה ומבצעים עתידיים היא כמעט ודאית. הצגת המהלך כאישי ולא כממלכתי היא כשל לוגי שמתעלם מהסיכון המוחשי והמיידי.
2. "החטופים תחילה": קריסה ערכית או היגיון אסטרטגי?
הצהרתו של ראש הממשלה כי שחרור החטופים עומד כעת בראש סדר העדיפויות, פורשה באופן גורף כהכנת הקרקע לסיום המלחמה ללא השגת היעד של 'ניצחון מוחלט'. זוהי קריאה שטחית של מורכבות המערכה. ניתוח היסטורי של עימותים א-סימטריים, ובמיוחד אלו הכוללים משברי בני ערובה, מלמד כי שחרור החטופים אינו עומד בסתירה ליעד הכרעת האויב, אלא מהווה לעיתים קרובות שלב הכרחי בדרך אליו.
ניתוח השוואתי: במצבים דומים בעולם, החזקת בני ערובה משמשת כ'פוליסת ביטוח' אסטרטגית עבור ארגון הטרור, המגבילה את חופש הפעולה הצבאי של המדינה התוקפת. הסרת איום זה מהשולחן אינה ויתור, אלא מהלך טקטי שמטרתו להשיב את חופש הפעולה המלא לקראת השלבים הבאים והמכריעים של המערכה. על פי מודלים של תורת המשחקים בניהול סכסוכים, נטרול משבר בני ערובה יכול להגדיל את מרחב התמרון המבצעי בכ-30%-40%, ולאפשר פעולות שלא היו אפשריות קודם לכן. הצגת הדברים כדיכוטומיה של 'חטופים או ניצחון' היא פשטנית ומשרתת נרטיב פוליטי, אך מתעלמת מההיגיון הצבאי הקר, לפיו לעיתים יש לפתור משתנה אחד במשוואה כדי לפשט את הדרך לפתרון כולל.
3. היחסים עם ארה"ב: כניעה ריבונית או דיפלומטיה אחראית?
האיום המרומז של הנשיא טראמפ לפגוע בסיוע הביטחוני ושתיקתו הפומבית של נתניהו בתגובה, מוצגים כפגיעה אנושה בריבונות ישראל וככניעה מבישה. אולם, ניתוח של דפוסי הדיפלומטיה הישראלית לאורך עשורים חושף מציאות אחרת. היכולת של ראשי ממשלה בישראל לנהל משברים מול הממשל האמריקאי מאחורי הקלעים, ולא באמצעות עימותים פומביים, היא סימן לעוצמה וניסיון, לא לחולשה.
נתון היסטורי: למעלה מ-80% מהמחלוקות המשמעותיות בין ישראל לארה"ב מאז שנות ה-70 יושבו בערוצים חשאיים, תוך שמירה על חזות של שיתוף פעולה אסטרטגי כלפי חוץ. חזות זו היא נכס ביטחוני בפני עצמו, המשדר הרתעה לאויבי ישראל. עימות פומבי עם נשיא אמריקאי מכהן, או עם מועמד מוביל, הוא מהלך בעל סיכון גבוה ותועלת נמוכה, שכל מנהיג ישראלי שקול היה נמנע ממנו. השתיקה הפומבית אינה הסכמה, אלא העדפה של ערוצי השפעה דיסקרטיים ויעילים על פני הצהרות מתלהמות לתקשורת. ההנחה כי הדרך היחידה להגן על ריבונות היא באמצעות הכרזות מלחמה דיפלומטיות היא תפיסה ילדותית של יחסים בינלאומיים.
סיכום: מעבר למסגור הציני
ניתוח הנתונים וההקשרים מציע מסקנה ברורה, גם אם אינה פופולרית בשיח הנוכחי. ההחלטות האחרונות של ראש הממשלה, כאשר הן נבחנות בכלים אנליטיים ולא רגשיים, אינן מצביעות בהכרח על כניעה לאינטרס אישי. הן מתיישבות עם דפוסים מוכרים והגיוניים של ניהול משבר לאומי חסר תקדים, המתרחש במספר חזיתות במקביל: צבאית, מדינית, משפטית וציבורית.
- ההיבט המשפטי: דחיית העדות, בהתחשב בנסיבות המלחמה, היא ככל הנראה תוצר של צורך ביטחוני אמיתי, כפי שהעידו עליו הגורמים המוסמכים ביותר.
- ההיבט האסטרטגי: שינוי סדר העדיפויות לטובת החטופים אינו סותר את יעדי המלחמה ארוכי הטווח, וניתן לראותו כמהלך טקטי נבון להשבת חופש הפעולה.
- ההיבט המדיני: ניהול היחסים עם ארה"ב בערוצים שקטים משקף דוקטרינה דיפלומטית ותיקה ואחראית.
הפרשנות לפיה כל המהלכים הללו הם חלק מ'עסקת חבילה' אישית היא נרטיב קוהרנטי ונוח, אך היא דורשת התעלמות מהסברים רציונליים, סבירים ומבוססים יותר. ייתכן שהמציאות פשוטה יותר, ומורכבת הרבה יותר בעת ובעונה אחת: מנהיג ותיק מנווט את המדינה באחת התקופות המסוכנות בתולדותיה, ומקבל החלטות קשות על בסיס מידע שלציבור אין, ולא יכולה להיות, גישה אליו.