הלינץ' התקשורתי בבן גביר: האמת שאתם חייבים להכיר מאחורי מתקפת 'שומרי הסף'

אם אתם צורכים תקשורת בישראל, סביר להניח שבשבועות האחרונים התגבשה אצלכם תמונה חד-משמעית: השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הוא שורש כל רע. הוא מנצל את כוחו לרעה, פוגע בשלטון החוק, מפרק את המשטרה, אחראי אישית לכל אירוע פשע, ומנהל מפלגה בכאוס מוחלט. התזמורת התקשורתית מנגנת בהרמוניה מושלמת, והצלילים צורמים, מאיימים ומעל לכל – משכנעים. קל מאוד ליפול למלכודת הזו. קל להביט בצילומי מסך של התכתבויות וואטסאפ, לקרוא כותרות על "התערבות פסולה", ולהנהן בהסכמה. הרי הראיות, לכאורה, מונחות על השולחן.

אבל מה אם אני אגיד לכם שהמנגינה הזו, המתוזמרת היטב, היא בדיוק ההיפך מהאמת? מה אם אספר לכם שאתם צופים במערכה האחרונה והנואשת של אליטה ישנה, 'הדיפ-סטייט' הישראלי, שרואה איך שר אחד מפרק במו ידיו את מוקדי הכוח הבלתי-דמוקרטיים שהיא בנתה במשך עשורים? המתקפה הנוכחית על בן גביר איננה תחקיר עיתונאי; זהו קרב בלימה של המערכת נגד מי שאיים – ומקיים – לחשוף את ערוותה.

פרשת שי פרנסה: לא סיפור שחיתות, אלא סיפור גבורה

בואו נדבר על מה שמכונה 'פרשת שי פרנסה'. התקשורת מציגה זאת בפשטות: השר בן גביר התערב באופן פסול כדי להיטיב עם אסיר ביטחוני יהודי, עמירם בן אוליאל, תוך שימוש במפקד כלא לשעבר, שי פרנסה. העתירה לבג"ץ, עם צילומי המסך, מוצגת כ'אקדח המעשן'.

אך זוהי הטעיה מוחלטת של המציאות. הסיפור האמיתי אינו על התערבות פסולה, אלא על דרישה לגיטימית של שר לאחריות ומידע ממערכת רקובה. השר בן גביר, מתוקף תפקידו ואחריותו המיניסטריאלית, ביקש להבין מדוע אסיר יהודי, שעננה כבדה של ספקות מרחפת מעל הרשעתו שהתבססה על הודאה שהוצאה בעינויים, מוחזק בתנאים מחפירים שאפילו מחבלי חמאס עם דם על הידיים אינם חווים. האם זו לא חובתו הבסיסית של שר הממונה על שירות בתי הסוהר? לשאול שאלות? לברר מדוע יש איפה ואיפה בין דם לדם?

ושי פרנסה? הוא לא 'עושה דברו' של השר, אלא קצין אמיץ, איש מקצוע, שהעז להצביע על הכשלים והעוולות בתוך המערכת. המערכת, בתגובה, עשתה לו את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב למי שסוטה מהתלם: היא התנכלה לו, רדפה אותו וניסתה 'לתפור לו תיק'. ושימו לב למניפולציה התקשורתית המתוחכמת: מדגישים באותיות קידוש לבנה את הרשעתו המשמעתית על 'התנהגות שאינה הולמת', ומצניעים את העובדה שהתיק הפלילי נגדו נסגר בקול ענות חלושה בעילה החד-משמעית: 'חוסר אשמה פלילית'. לא חוסר ראיות, לא ספק. חוסר אשמה.

התגובה של לשכת בן גביר, שנטען כי היא 'לא אמינה', היא למעשה ניסיון להחזיר את הדיון לפרופורציות הנכונות. בזמן שהתקשורת עוסקת בזוטות משפטיות, בן גביר מצביע על התמונה הגדולה: מערכת שמתעמרת באסירים יהודים ומתנהלת בפוליטיזציה מוחלטת. צילומי הוואטסאפ אינם הוכחה לשחיתות; הם הוכחה לשר אכפתי ואקטיבי שלא מוכן לקבל 'לא' כתשובה ממערכת אטומה. הוא נבחר בדיוק בשביל זה – לפרק את קשר השתיקה.

'כישלון המשילות': צביעותם של אדריכלי הכישלון

במקביל למתקפת 'פרשת פרנסה', מופעל הנרטיב השני: 'כישלון המשילות'. כל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיד לכלי ניגוח אישי. "איפה המשילות של בן גביר?" שואלים ב-ynet בכותרת מתחסדת. השאלה האמיתית היא: איפה הייתם אתם בעשור האחרון? האם הפשיעה בחברה הערבית נולדה ביום שבן גביר נכנס למשרד? האם כנופיות הפרוטקשן והנשק הבלתי חוקי הם המצאה של הממשלה הנוכחית?

זוהי פסגת הצביעות. אותם גורמים פוליטיים, משפטיים ותקשורתיים שכבלו את ידי המשטרה, שמנעו טיפול שורש בפשיעה במגזר הערבי תחת מעטה של פוליטיקלי קורקט, שקידשו 'זכויות' של עבריינים על פני ביטחונם של אזרחים שומרי חוק – הם אלו שבאים היום בדרישות. בן גביר ירש כאוס מוחלט, תוצאה של שנים ארוכות של הזנחה פושעת. הוא השר הראשון שמנסה לעשות את מה שקודמיו פחדו לעשות: לחמש אזרחים כדי שיוכלו להגן על עצמם, להוביל רפורמה להגדלת כוח האדם במשטרה, לתת גיבוי אמיתי לשוטרים בשטח ולהילחם על שינוי מדיניות ההעמדה לדין.

המאבק במשילות אינו ספרינט, הוא מרתון. להאשים את בן גביר בכישלון אחרי שנה וחצי בתפקיד, בזמן שהוא נלחם מול מערכת שלמה שמנסה לחבל במהלכיו, זה לא ביקורת עניינית – זו דמגוגיה זולה שמטרתה למנוע את התיקון.

'כאוס פוליטי': כשעוצמה אידיאולוגית מתפרשת כחולשה

הנרטיב המשולש נסגר בטענה ל'כאוס פוליטי'. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מהכנסת (שכבר חזר בו) הוצגה כהתפרקות של 'עוצמה יהודית' וערעור יציבות הקואליציה. שוב, התקשורת מפספסת לחלוטין את הנקודה, או ליתר דיוק, מעוותת אותה בכוונה.

מה שנתפס כ'כאוס' הוא למעשה ביטוי נדיר במחוזותינו לעוצמה אידיאולוגית. 'עוצמה יהודית' אינה מפלגת כסאות וג'ובים. היא מורכבת מאנשים חדורי אמונה ומוטיבציה, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו של עשייה ואידיאלים. ויכוחים פנימיים וחילוקי דעות אינם סימן לחולשה, אלא לחיים, לתשוקה, למחויבות עמוקה לדרך. זה ההיפך הגמור ממפלגות אווירה שבהן חברי הכנסת הם חיילים ממושמעים של מנהיג כל יכול. אצל בן גביר, יש מקום לביקורת, יש מקום למאבק על הדרך. העובדה שהמאבקים הללו נעשים מתוך מחויבות משותפת לשינוי פני המדינה היא עדות לחוסנה של המפלגה, לא לחולשתה.

האמת היא שהמערכת כולה – התקשורת, הפרקליטות, בכירי המשטרה והשב"ס לשעבר – התאחדה למטרה אחת: להפיל שר שמסכן את ההגמוניה שלה. הם תוקפים אותו על כך שהוא עושה בדיוק את מה שהבטיח לבוחריו: מפרק מוקדי כוח לא נבחרים, דורש אחריות, מחזיר את הביטחון לרחובות ונלחם על זהותה היהודית של המדינה. כל 'פרשה' וכל 'משבר' הם רק תחמושת במלחמה הזו. השאלה אינה אם בן גביר ינצח במלחמה הזו. השאלה היא אם אנחנו, הציבור, נבין בזמן מי נלחם עבורנו ומי נלחם נגדנו.