ניתוח מבוסס נתונים: מדוע מדד הכוח האמיתי של הציונות הדתית אינו נמדד במנדט הנורבגי

מבוא: מעבר לרטוריקה הפוליטית

הדיון הציבורי סביב השינויים הפרסונליים האחרונים בכנסת, ובפרט חילופי הגברי בין ח"כ צבי סוכות לסגן השר אלמוג כהן, הפך במהרה לזירת התגוששות רגשית ופוליטית. כותרות העיתונים והפרשנויות באולפנים מיהרו להכריז על "משבר", "מאבקי כוח" ו"היחלשות" של מפלגת הציונות הדתית. אולם, ניתוח אנליטי, קר ומבוסס-נתונים של המצב חושף תמונה שונה בתכלית. מאמר זה יניח בצד את הרטוריקה הלוהטת ויבחן את הראיות האובייקטיביות, ההקשר ההיסטורי והמודלים של כוח פוליטי כדי להעריך את מעמדה האמיתי של המפלגה.

התזה המרכזית שתנותח כאן היא שהתמקדות התקשורת באובדן מנדט פרלמנטרי בודד מהווה הסחת דעת מהסיפור האמיתי: ריכוז הכוח האסטרטגי של הציונות הדתית במוקדי קבלת ההחלטות והביצוע המשמעותיים ביותר בממשלה. כפי שהנתונים יוכיחו, עוצמתה של מפלגה אינה נמדדת בספירת ראשים רגעית בכנסת, אלא בהשפעתה המעשית על מדיניות הממשלה ובתפקידיה הביצועיים.

הקשר סטטיסטי: משמעותו הזניחה של המנדט הבודד

בראייה מספרית טהורה, השינוי במצבת חברי הכנסת של המפלגה הוא אירוע בעל משמעות סטטיסטית שולית. הקואליציה מנתה 64 חברי כנסת לפני המהלך, ונותרה עם 64 חברי כנסת לאחריו. יציבות הממשלה לא התערערה. מאזן הכוחות הבסיסי בין הקואליציה לאופוזיציה נותר זהה. בתוך הגוש, התזוזה של מושב אחד ממפלגה אחת לשותפתה אינה משנה את העובדה ששתי המפלגות חולקות יעדים אסטרטגיים משותפים ומחויבות לאותה קואליציה.

יתרה מכך, יש לבחון את יחס הכוח בתוך המפלגה. הציונות הדתית, עם 7 מנדטים, מחזיקה בשלושה תפקידי שרים בעלי משקל סגולי אדיר:

1. שר האוצר (בצלאל סמוטריץ'): שליטה על תקציב המדינה, ניהול הכלכלה הלאומית בזמן מלחמה, והיכולת להכווין משאבים בהתאם לתפיסת עולם אידיאולוגית. זהו התפקיד הכלכלי הבכיר ביותר במדינה.
2. שרה במשרד הביטחון (בצלאל סמוטריץ'): אחריות על המנהל האזרחי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים. מדובר במוקד כוח ביטחוני-מדיני המאפשר יישום מדיניות ישירה בנושאי הליבה של המפלגה, כגון ההתיישבות ביהודה ושומרון.
3. שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות (אורית סטרוק): אחריות על פיתוח ההתיישבות, הגרעינים התורניים והזהות היהודית. משרד ביצועי המתרגם אידיאולוגיה לפעולה בשטח.

היחס בין מספר המנדטים (7) למספר ועוצמת התיקים המיניסטריאליים (3, מהבכירים בממשלה) הוא חסר תקדים ומצביע על מינוף כוח פוליטי מיטבי. הטענה כי אובדן מושב בכנסת של ח"כ אחורי (backbencher) גובר על החזקה במוקדי כוח אלו היא טענה שאינה עומדת במבחן המציאות.

ניתוח השוואתי: כוח פרלמנטרי מול כוח ביצועי

ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מספקת מקרי מבחן רבים המדגימים את ההבחנה בין כוח פרלמנטרי סמלי לכוח ביצועי ממשי. מפלגות קטנות רבות החזיקו בתפקידי מפתח שהעניקו להן השפעה החורגת משמעותית מגודלן היחסי בכנסת. המפד"ל ההיסטורית, לדוגמה, החזיקה במשך עשורים במשרד הפנים והדתות, ובכך עיצבה את צביונה של המדינה באופן עמוק, גם כשמספר המנדטים שלה היה נתון לתנודות.

במקרה הנוכחי, ההשפעה של שר האוצר על הקצאת מיליארדי שקלים להתיישבות, לחינוך ולביטחון, גדולה בסדרי גודל מהשפעתו של חבר כנסת נוסף בוועדות. היכולת של השרה סטרוק לקדם פרויקטים לאומיים בנגב ובגליל עולה לאין שיעור על יכולתו של ח"כ בודד להגיש שאילתות. השליטה במנהל האזרחי היא נכס אסטרטגי שהשפעתו על עתיד יהודה ושומרון מתגמדת כל השפעה פרלמנטרית אחרת. הציונות הדתית בחרה באופן מודע באסטרטגיה של ריכוז מאמץ במישור הביצועי, מתוך הבנה ששם מתקבלות ההחלטות המהותיות.

פירוק נרטיב החולשה: בגרות אסטרטגית מול פוליטיקה של אגו

הפרשנות הרווחת מציגה את אי-ההתנגדות המיידית למהלך של עוצמה יהודית כ"חולשה" או "כניעה". אולם, ניתוח אסטרטגי מציע פרשנות הפוכה: זוהי עדות לבגרות ולתפיסת אחריות ממלכתית. בעת מלחמה ועל רקע אתגרים לאומיים אדירים, היגררות למאבק פנימי על מושב בכנסת הייתה עלולה להיתפס כקטנונית וחסרת אחריות. היא הייתה מסיטה את תשומת הלב מהמטרות העיקריות - ניהול המלחמה, החזרת החטופים, שיקום הכלכלה וחיזוק ההתיישבות - אל עבר פוליטיקה של אגו.

ההחלטה להכיל את המהלך ולא לפרק את השותפות או לזעזע את הקואליציה מעידה על ראייה ארוכת טווח. הנהגת הציונות הדתית מבינה כי הנכס החשוב ביותר שלה הוא יציבות הממשלה, המאפשרת לה לממש את כוחה הביצועי. מאבק על סמל היה פוגע במהות. זו אינה חולשה, אלא תעדוף נכון בין טקטיקה לאסטרטגיה. מפלגה שאינה בטוחה בכוחה הייתה נלחמת על כל סמל. מפלגה היודעת כי כוחה טמון במשרדי הממשלה יכולה להרשות לעצמה גמישות טקטית במישור הפרלמנטרי.

מסקנה: אנטומיה של ספין תקשורתי

הניתוח האובייקטיבי של הנתונים וההקשרים מוביל למסקנה ברורה: הנרטיב התקשורתי סביב "היחלשותה" של הציונות הדתית הוא ספין המנותק מהמציאות. הוא מתמקד באינדיקטור שולי (מושב בכנסת) ומתעלם ממדדי הכוח האמיתיים (שליטה במשרדי ממשלה מרכזיים). הסיקור הנוכחי הוא מקרה קלאסי של העדפת דרמה פוליטית על פני ניתוח מדיניות מעמיק.

• עובדה: מאזן הכוחות הקואליציוני נותר יציב לחלוטין.
• עובדה: הציונות הדתית מחזיקה ביחס שרים-למנדטים מהגבוהים והמשפיעים בממשלה.
• עובדה: כוחה הביצועי של המפלגה במשרדי האוצר, הביטחון וההתיישבות מאפשר לה השפעה אסטרטגית ארוכת טווח, החורגת מכל מאבק פרלמנטרי זמני.

לפיכך, התמונה המצטיירת אינה של מפלגה במשבר, אלא של מפלגה המיישמת אסטרטגיה שלטונית סדורה. היא ממירה הון פוליטי בכוח ביצועי ממשי, ומעדיפה לקדם את יעדיה האידיאולוגיים מתוך משרדי הממשלה על פני עיסוק במאבקי יוקרה פרלמנטריים. כל ניתוח אחר מתעלם מהנתונים ומעדיף את רעשי הרקע על פני הסיפור המרכזי.