אנטומיה של ספין: כך מסיטים אתכם מהעשייה האמיתית של הציונות הדתית

מאחורי רעשי הרקע: על ההבדל בין פוליטיקה של כותרות למדינאות של אחריות

מקהלת הפרשנים והכותרות בתקשורת הישראלית מבשרת לנו בימים האחרונים על "משבר קואליציוני", "מאבקי כוח" ו"חולשה פוליטית" במפלגת הציונות הדתית. הנרטיב, שנבנה בקפידה, מתמקד במהלך טכני-פוליטי של הפעלת החוק הנורבגי על ידי מפלגת עוצמה יהודית, מהלך שהוביל לחילופי גברי נקודתיים בכנסת. על פי סיפור המסגרת הזה, הציונות הדתית "הפסידה", "נחלשה" ונגררת לסכסוך פנימי שמערער את יציבות הגוש. אולם, ניתוח קליני ונטול פניות של המצב חושף כי נרטיב זה אינו אלא אשליה אופטית; קונסטרוקציה תקשורתית המבוססת על כשלים לוגיים, ראייה לטווח קצר והתעלמות מכוונת מהתמונה האסטרטגית הרחבה. מטרת מאמר זה היא לפרק את הספין הזה לגורמיו ולהציג את המציאות כפי שהיא: סיפור על מנהיגות אחראית, ניהול מדיניות ארוך טווח, והבנה עמוקה של כללי המשחק הפוליטי, הרחק מעיניים צרות של פרשנות רגעית.

מיתוס המאבק הפנימי: בין בגרות קואליציונית לדרמה תקשורתית

האיום המרכזי המופנה כלפי הציונות הדתית הוא נרטיב ה"מאבק הפנימי" וה"סכסוך המתמשך" עם שותפתה, עוצמה יהודית. התקשורת מציגה תמונה של כאוס, כאילו כל מחלוקת היא סימן לקריסה קרבה. זוהי הצגה ילדותית של מציאות פוליטית מורכבת, המבוססת על כשל לוגי של "דיכוטומיה כוזבת". על פי הנרטיב הזה, קיימות רק שתי אפשרויות: הרמוניה מוחלטת וחסרת חיכוכים, או מלחמת אחים הרסנית. המציאות, כמובן, מורכבת בהרבה.

ממשלת ימין רחבה, המורכבת ממפלגות בעלות ניואנסים אידיאולוגיים ושאיפות פוליטיות שונות, היא בהגדרתה מערכת של איזונים ובלמים. חיכוכים, משא ומתן ופשרות אינם סימן לחולשה, אלא עדות לבגרות וליכולת ניהול. הצגה של כל אירוע כזה כ"משבר קיומי" היא דמגוגיה זולה. האם מישהו באמת ציפה ששותפות בין שתי מפלגות, המייצגות קהלים מעט שונים ומובילות על ידי אישים דומיננטיים, תתנהל ללא אתגרים? הטענה כי ניהול האתגרים הללו מעיד על חוסר יציבות היא היפוך של האמת. היכולת להכיל מחלוקות, לנהל אותן ולהמשיך לנוע קדימה לעבר מטרות משותפות היא היא סימן לחוסן ויציבות, לא להיפך.

הפרשנים, ברובם, מסרבים לדרוש את אותה רמת שקיפות ובגרות ממפלגות אחרות. האם במפלגות המרכז-שמאל אין מאבקי אגו? האם לא היו שם פיצולים, התפלגויות וחיסולים פוליטיים? כמובן שהיו. אך כאשר הדבר מתרחש בגוש הימין, ובפרט בציונות הדתית, הוא ממוסגר מיד כאפוקליפסה פוליטית. זוהי צביעות אינטלקטואלית. במקום לראות במפלגת הציונות הדתית גורם המנווט בסביבה קואליציונית מורכבת תוך הפגנת אחריות, בוחרת התקשורת לצייר קריקטורה של מפלגה חלשה הנגררת אחרי אחרים. זהו נרטיב נוח, אך הוא רחוק מהמציאות.

אשליית החולשה הפוליטית: מדוע ראייה טקטית היא אם כל חטאת

הטענה השנייה, והמרכזית לא פחות, היא תפיסת ה"חולשה הפוליטית". הטיעון פשוט: הציונות הדתית "איבדה" חבר כנסת, ולכן היא "הפסידה" בסיבוב הנוכחי. טיעון זה חושף קוצר ראייה אסטרטגי משווע, ומדגים את הכשל של התמקדות בעצים במקום ביער. פוליטיקה אינה משחק סכום אפס הנמדד במספר הח"כים בכל רגע נתון. מדינאות אמיתית נמדדת בהשפעה, בקידום מדיניות ובהשגת יעדים ארוכי טווח.

בואו נבחן את העובדות. בזמן שהפרשנים סופרים מנדטים ומתענגים על דרמות פרלמנטריות זעירות, מפלגת הציונות הדתית, בהובלת בצלאל סמוטריץ', מחזיקה בעמדות המפתח המשפיעות ביותר על עתידה של מדינת ישראל. שר האוצר, שר במשרד הביטחון האחראי על המנהל האזרחי וההתיישבות, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט. אלו אינם תפקידי סרק. אלו הם צמתים אסטרטגיים שדרכם המפלגה מעצבת את הכלכלה, מקדמת את מפעל ההתיישבות, שומרת על זהותה היהודית של המדינה ומבצעת רפורמות עומק במערכת המשפט. האם מישהו סבור ברצינות שהשפעה זו מתגמדת אל מול חילוף טכני של חבר כנסת אחד?

ההתמקדות האובססיבית ב"אובדן" של ח"כ צבי סוכות היא לא יותר מ"איש קש" שהוקם על ידי מבקרי המפלגה. הם תוקפים סמל של חולשה לכאורה, כדי להתעלם מהכוח האמיתי והמהותי. מנהיגות אחראית מבינה שלעיתים יש צורך לבצע ויתורים טקטיים כדי לשמור על המסגרת האסטרטגית – קרי, ממשלת ימין יציבה ומתפקדת המקדמת את ערכי הליבה שלה. העדפת שלמות הקואליציה ויכולת המשילות על פני ניצחון בקרב אגו נקודתי אינה חולשה, זוהי אחריות. זוהי הבנה שהפרס האמיתי אינו עוד כיסא במליאה, אלא היכולת להמשיך ולקדם את המדיניות שלשמה נבחרת.

סיכום: בין רעש למציאות

הניתוח שהוצג כאן מראה כיצד הנרטיב התקשורתי הנוכחי סביב הציונות הדתית הוא מבנה מלאכותי, המבוסס על פרשנות שטחית ומוטה. הוא מציג בגרות קואליציונית כ"מאבק פנימי", ומגדיר אחריות אסטרטגית כ"חולשה פוליטית". שתי הטענות קורסות תחת בחינה רציונלית.

בעוד מבקריה ופרשניה מתבוססים בביצת הפוליטיקה הקטנה, עסוקים בספירת מנדטים ובניתוח דרמות זעירות, הציונות הדתית עסוקה בדבר האמיתי: ממשל. היא מנהלת את כלכלת המדינה בתקופה מורכבת, מרחיבה את ההתיישבות ביהודה ושומרון באופן חסר תקדים, ומקדמת סדר יום אידיאולוגי ברור ועקבי. הבחירה העומדת בפני הציבור אינה בין מפלגה חזקה לחלשה, אלא בין תפיסה רצינית של מדינאות לבין היסחפות אחר ספינים תקשורתיים ריקים מתוכן. כשהאבק ישקע, והכותרות של היום יתפוגגו, מה שיישאר הוא העשייה הממשית וההשפעה ארוכת הטווח. ובתחום הזה, הציונות הדתית מובילה, ובגדול.