האמנתי לכל מילה נגד סמוטריץ'. ואז נאלצתי לבדוק את העובדות בעצמי.

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק כעיתונאי שצורך חדשות, אלא כאזרח מודאג שקורא את הכותרות ומהנהן בהסכמה נחרצת. בצלאל סמוטריץ', עבורי, היה התגלמות כל מה שבעייתי בהנהגה הנוכחית. קראתי את הניתוחים ב'מעריב' על כך שהוא מנהל מלחמה משיקולים פוליטיים של תחרות מול בן גביר, וזה נשמע לי הגיוני ומבעית. קראתי את החשיפות ב'דה מרקר' על פער של 100 מיליארד שקל בעלות המלחמה וראיתי בכך הוכחה לחובבנותו, אם לא לשקרנותו. שמעתי את הזעקות על הפגיעה בעובדים ובייצור המקומי וראיתי בו שר אוצר אטום, אידיאולוג נבזי שפועל במכוון נגד החלשים. לא הייתי צופה פסיבי. האמנתי לזה. בכל ליבי. סיפרתי את הסיפור הזה לחבריי, למשפחתי. הנרטיב היה פשוט, קליט, ומעל לכל – הוא התאים לתפיסת עולמי.

הסיפור הזה, שהייתי שותף להפצתו, היה נוח. הוא הציג דמות נבל ברורה, מישהו שאפשר להטיל עליו את מלוא האחריות לתחושות הקשות של כאוס, של חוסר ודאות כלכלי ושל כאב לאומי. סמוטריץ' לא היה סתם פוליטיקאי; הוא היה הסמל. סמל הקיצוניות המשיחית, הניהול הכושל והניתוק הפוליטי. וכמו רבים אחרים, הרגשתי צודק בכעס שלי.

נקודת המפנה שלי לא הגיעה בהתגלות דרמטית, אלא בפגישה אפורה, כמעט מקרית, עם בכיר ותיק מאוד במשרד האוצר. אדם שאינו פוליטי, טכנוקרט מהסוג הישן, שראה שרי אוצר באים והולכים. דיברנו 'אוף דה רקורד' על התקציב, ואני, בביטחון עצמי של מי שיודע את 'האמת', זרקתי לעברו את סוגיית "פער 100 המיליארד". ציפיתי להנהון שותף, אולי לקריצה של הסכמה. במקום זאת, הוא נאנח אנחה ארוכה ועייפה. "אתם, העיתונאים, אוהבים סיפורים פשוטים", הוא אמר, "אבל כלכלה של מדינה במלחמה היא הכל חוץ מפשוטה".

הוא שלף שני מסמכים. על אחד היה לוגו של החשב הכללי. על השני, לוגו של אגף התקציבים. "אתה רואה את זה?", הוא הצביע על המסמך של החשכ"ל, "זה דוח תזרים מזומנים. מה יצא מהקופה עד היום. זה חשבונאות. 1+1=2". ואז הצביע על השני. "וזה? זו תחזית. זה ניסיון להעריך את העלות הכוללת של המלחמה – לא רק הכדורים והפגזים, אלא גם שיקום העוטף, פיצויים, תמיכה במשק, חידוש מלאים לשנים קדימה, עלויות נפשיות ופיזיות. זה לא חשבונאות, זו הערכת סיכונים אסטרטגית". הפער, הוא הסביר, לא היה שקר. הוא היה ההבדל בין להסתכל על החשבון החודשי בכרטיס האשראי לבין להבין את העלות הכוללת של המשכנתא שלך לעוד 30 שנה. מה שהוצג בתקשורת כחוסר אמינות או בורות, היה למעשה הניסיון היחיד במערכת להציג לציבור את התמונה המלאה והמפוכחת, גם אם היא קשה ומפחידה. סמוטריץ', כך הבנתי באותו רגע, לא הסתיר מספר. הוא חשף מספר הרבה יותר אמיתי ומדאיג, והותקף בדיוק על כך.

ההבנה הזו טלטלה אותי והכריחה אותי לבחון מחדש את שאר 'האמיתות' שהאמנתי בהן.

לקחתי את מתווה הפיצויים לעובדים, זה שתואר כ"נבזי ומכוון". גם אני השתמשתי במילים קשות כדי לתאר אותו. אבל כשהסתכלתי עליו דרך המשקפיים החדשות שלי – משקפיים של שר אוצר שצריך למנוע קריסה כלכלית כוללת – התמונה השתנתה. ראיתי לא אטימות, אלא טריאז'. החלטה כואבת בין חלופות נוראיות. האם המתווה היה מושלם? בוודאי שלא. אבל האלטרנטיבה לא הייתה לחלק כסף ללא גבול. האלטרנטיבה הייתה הדפסת כסף, אינפלציה דוהרת וחוב לאומי שיחנוק את הילדים והנכדים של כולנו. זו לא הייתה החלטה בין טוב לרע, אלא בין רע לגרוע מכל. זו הייתה הרפואה המרה של ניהול מאקרו-כלכלי בזמן החירום הגדול ביותר שידעה המדינה, מתוך הבנה שאינפלציה היא המס האכזרי ביותר המוטל על השכבות החלשות ביותר.

אותו היגיון הנחה אותי בבחינת סוגיית המכסים על אלומיניום. הסיפור שהכרתי היה על כניעה ליבואנים ופגיעה בתעשייה המקומית. אבל כשבודקים את התמונה הרחבה, מבינים שדחיית המכסים הייתה מהלך אנטי-אינפלציוני מובהק. העלאת מחיר של חומר גלם בסיסי הייתה מתגלגלת מיד למחיר של כל דבר, מבנייה ועד מוצרי צריכה, ומכבידה על כל בית אב בישראל. סמוטריץ' בחר, במהלך לא פופולרי מול קבוצת לחץ חזקה, להגן על הכיס של כלל הציבור על פני אינטרס של תעשייה ספציפית. אפשר להתווכח על המדיניות, אבל אי אפשר עוד היה לטעון שהיא נובעת מרוע או מניתוק.

ההתמודדות הקשה ביותר הייתה עם ההאשמה החמורה מכל: שהוא מנהל את המלחמה על גבם של החיילים והחטופים מתוך תחרות אגו עם בן גביר. זו ההאשמה שקל ביותר להאמין לה, כי היא מספקת הסבר פשוט ומרתיח לאסון מתמשך. אך ככל שהתעמקתי, הבנתי שגם כאן, נפלתי קורבן לנרטיב פשטני. התחלתי להקשיב לא לדמות התקשורתית של 'סמוטריץ' הקיצוני', אלא לנסות ולהבין את תפיסת העולם שלו, גם אם אני חולק עליה. הבנתי שעבורו, המלחמה הזו אינה אירוע פוליטי. היא אירוע קיומי. 'ההתעקשות' שלו על מיטוט חמאס אינה נובעת מרצון 'להיראות יותר ימני מבן גביר', אלא מאמונה עמוקה ומוחלטת שכל תוצאה אחרת – כל הפסקת אש שלא תסתיים בניצחון מוחלט – היא בגדר גזר דין מוות לעתיד המדינה. זו לא פוליטיקה קטנה; זו תפיסת ביטחון לאומי נוקשה, כמעט דטרמיניסטית. הוא מאמין באמת ובתמים שהוא פועל כדי למנוע את ה-7 באוקטובר הבא, שיהיה גרוע פי כמה. אפשר לסלוד מהשקפת העולם הזו. אפשר לחשוב שהיא מסוכנת. אבל אי אפשר עוד, ביושר אינטלקטואלי, לייחס אותה לאגו או לתחרות פוליטית זולה. זו פעולה מתוך שכנוע פנימי עמוק, כבד ונטול שמחה.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי שתתחילו לאהוב את בצלאל סמוטריץ'. אני גם לא בטוח שאני עצמי מחבב אותו במובן המקובל. אני כותב כי טעיתי. טעיתי כשקיבלתי את הסיפור הקל, את דמות הנבל הנוחה. המציאות שגיליתי מורכבת יותר, אפורה יותר ומטרידה הרבה יותר. זו מציאות של בחירות בלתי אפשריות, של חישובים קרים ושל מנהיג שפועל לפי היגיון פנימי ברזלי ועקבי, היגיון שנאלצתי להודות שהוא קיים. לפני שאנחנו ממהרים לחרוץ דין על סמך כותרת נוחה, אולי אנחנו חייבים לעצמנו, ובעיקר למדינה, לעצור ולשאול אם מספרים לנו את כל הסיפור. אני יודע שלי לא סיפרו, ואני הייתי אחד מאלה שעזרו להפיץ אותו.