היסטריה, צביעות וכשלים לוגיים: ניתוח אנטומי של קמפיין החיסול נגד בן גביר

היסטריה, צביעות וכשלים לוגיים: ניתוח אנטומי של קמפיין החיסול נגד בן גביר

מקהלה מתואמת של מבקרים תוקפת לאחרונה את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, כתב האישום נגדו נראה חמור: עתירה לבג"ץ, האשמות בהתערבות פסולה, וכישלון לכאורה בהבטחתו המרכזית להשבת המשילות. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, הניצב לא על עובדות מוצקות, אלא על יסודות של כשלים לוגיים, צביעות מחליאה והשמטות עובדתיות נוחות. מטרת מאמר זה היא לנתח, באופן כירורגי, את שלוש הטענות המרכזיות בקמפיין הנוכחי, ולהדגים כיצד הן קורסות תחת ביקורת רציונלית.

1. מיתוס הקצין התם: דקונסטרוקציה של פרשת פרנסה

האיום המרכזי והמתוקשר ביותר הוא עתירתו של מפקד הכלא לשעבר, שי פרנסה. הנרטיב המוצג לציבור פשוט ומפתה: קצין ישר דרך נלחם על טוהר המידות, סירב ללחצי השר "להיטיב עם מחבלים יהודים", וכנקמה 'תפרו לו תיק' הטרדה מינית. כלי תקשורת מרכזיים מציגים צילומי מסך כראיה חותכת. אלא שהנרטיב הזה הוא טיעון קש קלאסי, המתעלם במכוון מלב הסוגיה.

ראשית, יש לפרק את מסגור הדרישה כ"הטבה עם מחבלים יהודים". המידע שהוצג לשר בן גביר הצביע על מדיניות ארוכת שנים של אפליה שיטתית בשב"ס, במסגרתה אסירים ביטחוניים ערבים זוכים לתנאים עודפים משמעותית על פני אסירים פליליים וביטחוניים יהודים, בניגוד מוחלט לחוק ולנהלים. דרישת השר לא הייתה "להיטיב" עם אסיר כזה או אחר, אלא לסיים את האפליה ולאכוף מדיניות שוויונית. הצגת הדרישה לאכיפת החוק כ"הטבה אידיאולוגית" היא דמגוגיה זולה שנועדה להפוך את היוצרות. השר פעל כדי לפרק קייטנת טרור, לא כדי להקים אחת.

שנית, הגענו לסוגיית "תפירת התיק". התקשורת חוגגת על כך שהתיק הפלילי נגד פרנסה נסגר בעילת "היעדר אשמה פלילית". זוהי מניפולציה צינית של המושג המשפטי. סגירת תיק פלילי אינה תעודת יושר. הרף הפלילי הוא הרף הגבוה ביותר, ואי-חצייתו אינו אומר שלא בוצעו מעשים חמורים ברמה המשמעתית או הערכית. המידע שהגיע ללשכת השר לא היה על עבירות פליליות, אלא על התנהלות פסולה ובלתי הולמת ברמה הפיקודית והמשמעתית. אובדן האמון של שר בקצין בכיר אינו דורש הרשעה פלילית; הוא דורש מידע אמין על כשל ערכי. הצגת המצב כדיכוטומיה כוזבת – או שפרנסה עבריין מין מורשע, או שהוא קדוש מעונה – היא הטעיה אינטלקטואלית. המציאות, כרגיל, מורכבת יותר, והיא כוללת קצין שהתנהלותו עוררה שאלות קשות זמן רב לפני שהפך ל"חושף שחיתויות" בעיני התקשורת.

העתירה לבג"ץ, רוויה בצילומי מסך חלקיים ומוטים, אינה אלא תרגיל יחסי ציבור מבריק המנצל את נכונות המערכת המשפטית והתקשורתית לקבל כל טענה נגד בן גביר כאמת מוחלטת. זו לא מלחמה על יושרה; זו מלחמה של הממסד הישן נגד מי שמאיים לשנות את כללי המשחק.

2. כשל המשילות: הצביעות שבזיכרון הסלקטיבי

כל אירוע פשיעה, ובמיוחד הרצח המזעזע בלוד, הופך מיידית לכלי ניגוח תחת הכותרת "איפה המשילות של בן גביר?". שאלה זו חושפת יותר מכל את הצביעות והזיכרון הסלקטיבי של מבקריו. הפשיעה הגואה בחברה הערבית, מלחמות הכנופיות, נשק בלתי חוקי ופרוטקשן אינם תופעות שנולדו בשנה האחרונה. מדובר במגפה שהתפתחה והתעצמה במשך שני עשורים תחת שורה ארוכה של שרים לביטחון פנים, שרובם זכו לחיבוק תקשורתי חם.

היכן היו אותם פרשנים ואותן כותרות זועמות כאשר המצב הלך והתדרדר תחת עמר בר-לב, אמיר אוחנה או גלעד ארדן? הדרישה מבן גביר לפתור בתוך שנה בעיה שהוזנחה בידי קודמיו במשך עשרות שנים היא דרישה אבסורדית ולא ישרה. זהו כשל לוגי של ייחוס סיבתיות שגוי. השר בן גביר הוא אולי הראשון שמגדיר את הבעיה באופן מדויק ומנסה להילחם בה בכלים אגרסיביים – הקמת משמר לאומי, גיוס שוטרים, מבצעי נשק נרחבים – אך המבקרים מעדיפים להתמקד בסימפטום (הרצח הטראגי) ולהתעלם מהמחלה הכרונית ומהטיפול הסיסטמטי שרק החל. הם אינם רוצים פתרון; הם רוצים את ראשו של בן גביר. הפיכת כל אירוע פשיעה להוכחה לכישלונו האישי היא טקטיקה פופוליסטית, לא ביקורת עניינית.

3. קריקטורת הקיצוני והכאוס המדומה

שני נרטיבים נוספים פועלים במקביל: מיצובו של בן גביר כ"קיצוני" המתנגד לעסקת חטופים, ותיאור מפלגתו כגוף כאוטי בעקבות התפטרות ח"כ אלמוג כהן. שני הנרטיבים הללו הם דוגמאות מובהקות לשימוש בתוויות ובספינים כדי להימנע מדיון מהותי.

הצגת עמדתו של בן גביר בנושא עסקת החטופים כ"קיצוניות" היא התקפת "אד הומינם" קלאסית. במקום להתמודד עם הטיעון הרציונלי והלגיטימי שלו – שעסקה כניעה שתכלול שחרור המוני של מחבלים מסוכנים תהווה איום קיומי על ביטחון ישראל ותזמין חטיפות נוספות בעתיד – המבקרים פשוט מדביקים לו את התווית "קיצוני" ובכך פוטרים את עצמם מהצורך להתמודד עם טיעוניו. זוהי עמדה ביטחונית שמרנית, שרבים במערכת הביטחון שותפים לה בשקט. הפיכתה לסמל של קיצוניות היא מניפולציה שנועדה להשתיק קול ביטחוני חיוני בשיח הציבורי.

באשר ל"כאוס" ב'עוצמה יהודית', מדובר בניפוח היסטרי של אירוע פוליטי שגרתי. חילוקי דעות, ואף התפטרויות, הם חלק אינהרנטי מהחיים הפוליטיים בכל מפלגה. להציג זאת כ"כאוס" ייחודי למפלגתו של בן גביר, תוך התעלמות מהתפרקויות ופילוגים במפלגות המרכז והשמאל לאורך השנים, זוהי בדיחה לא מוצלחת. המטרה ברורה: לערער את תדמיתו של בן גביר כמנהיג יציב המסוגל לנהל מפלגה. זהו ניסיון ליצור נרטיב של כישלון ניהולי יש מאין.

סיכום: המערכה על האמת

בחינה מפוכחת של המתקפה על השר בן גביר חושפת קמפיין מתוזמר, המבוסס על היגיון פגום, עובדות חלקיות וסטנדרטים כפולים. פרשת פרנסה אינה סיפור על קצין טהור כשלג אלא מאבק כוח מול ממסד רקוב; נרטיב "כישלון המשילות" מתעלם בצביעות מעשרות שנים של הזנחה; ודימוי ה"קיצוני" הוא תחליף עלוב לדיון רציני בעמדותיו הביטחוניות. ההתקפות הללו אינן מעידות על כישלונו של השר. להפך, הן מעידות על הצלחתו. הן מוכיחות שהוא נוגע בנקודות הכואבות ביותר של הממסד הישן, שהוא מפרק מוקדי כוח מושחתים, ושהוא מהווה איום אמיתי על הקונספציות שהובילו אותנו לאסון. הציבור צריך לבחור בין ההיסטריה המאורגנת לבין האמת הפשוטה: המאבק של בן גביר אינו מאבק אישי, הוא המאבק של כולנו על דמותה ועל ביטחונה של מדינת ישראל.