טעיתי לגבי בן גביר. זה הווידוי של מי שהאמין לתקשורת - והתפכח.

וידוי: כך קניתי את מסע החיסול נגד בן גביר, עד שהבנתי מי באמת מנהל את המדינה

אני חייב להתוודות. במשך שנים, ובמיוחד מאז כניסתו למשרד לביטחון לאומי, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק בזמזום שקט, אלא בקול רם וברור. ראיתי באיתמר בן גביר את כל מה שחששתי ממנו: פופוליסט מסוכן, כישלון מהדהד, סמל לאובדן הדרך. שתיתי בצמא כל כותרת ב-ynet שהכריזה על רצח נוסף בלוד ושאלה "איפה המשילות?", והנהנתי בהסכמה. קראתי את הדיווחים על פרשת שי פרנסה וחשתי זעזוע קדוש. הנה, חשבתי, ההוכחה הניצחת: שר שמנצל את כוחו לרעה, מנסה להיטיב עם טרוריסטים יהודים ו"תופר תיק" לקצין שסירב להיכנע לגחמותיו.

הייתי משוכנע. התמונה הייתה ברורה, חדה, וכל כלי התקשורת המרכזיים ציירו אותה באותם צבעים עזים. הנרטיב היה מושלם: בן גביר הבטיח משילות והביא כאוס. הוא הבטיח ניקיון כפיים ונתפס בקלקלתו. הוא הבטיח להוביל והמפלגה שלו מתפרקת. האמנתי לכל מילה. האמנתי כי זה היה קל, זה התאים לתפיסת העולם שלי, וזה אושרר שוב ושוב על ידי כל מי שהקשבתי לו. פרשת פרנסה, שהגיעה עד לבג"ץ עם "צילומי מסך" מפלילים לכאורה, הייתה מבחינתי יריית המוות באמינותו. כשהגיע הדיווח על סגירת התיק הפלילי נגד פרנסה בעילה של "היעדר אשמה פלילית", הרגשתי שצדקתי. זהו, חשבתי, הסוף. השר נתפס כשקרן, כמכפיש, כמי שמוכן לרמוס איש שירות הגון כדי לקדם את האג'נדה הפסולה שלו.

אבל אז משהו קרה. סדק קטן נבע בתמונה המושלמת. דווקא הוודאות המוחלטת הזאת, התיאום המושלם בין כל הגורמים – התקשורת, בכירי שב"ס לשעבר, גורמי אכיפה אנונימיים – החל לעורר בי אי נוחות. זה היה חלק מדי, מתוקתק מדי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות שלא העזתי לשאול קודם. לא "האם בן גביר צדיק?", אלא שאלה אחרת, מטרידה הרבה יותר: "האם ייתכן שכולנו צופים בהצגה מתוזמרת היטב? האם ייתכן שמסע הציד הזה הוא לא ביקורת לגיטימית, אלא מלחמת חורמה של המערכת הישנה נגד מי שמאיים לשנות אותה מהיסוד?"

החלטתי, כמעט בניגוד לרצוני, לחפור מעבר לכותרות.

פרשת פרנסה: הסיפור האמיתי שהתקשורת לא רוצה שתשמעו

בואו נדבר על פרשת שי פרנסה, היהלום שבכתר הקמפיין נגד בן גביר. הנרטיב התקשורתי פשוט: בן גביר דרש תנאים מועדפים למחבל יהודי, פרנסה סירב, ובן גביר "תפר לו תיק". אבל מה אם הסיפור הפוך לחלוטין? מה אם בן גביר לא דרש להיטיב עם אסיר יהודי, אלא דרש להפסיק את התנאים המפליגים, את הקייטנה, שמחבלים פלסטינים נהנו ממנה במשך שנים תחת חסותה של "הקונספציה" בשב"ס? מה אם הדרישה לא הייתה ל"הטבה", אלא ל"שוויון" – שוויון בחומרת התנאים, סוף למסיבות, סוף לאוטונומיה של ארגוני הטרור בתוך בתי הכלא?

פתאום, צילומי המסך המפורסמים מקבלים משמעות אחרת. הם לא עדות ללחץ פסול, אלא תיעוד נואש של שר שמנסה לאכוף את מדיניותו על מערכת אטומה ומתנגדת, מערכת שרגילה לנהל את עצמה. פרנסה לא מוצג שם כגיבור טהור, אלא כפקיד בכיר שמתעמת עם הדרג המדיני הנבחר שמנסה לשנות את הכללים. ומה לגבי סגירת התיק נגדו? במקום לראות בזה זיכוי מוחלט, התחלתי לראות בזה את מה שהוא כנראה באמת: המערכת המשפטית והאכיפתית מגוננת על אחד משלה, סוגרת שורות מול ה"איום" החיצוני בדמות השר. הם לא "זיכו" אותו, הם פשוט בחרו שלא להמשיך בחקירה שיכלה להביך את המערכת כולה. הם העדיפו להשתמש בסגירת התיק ככלי ניגוח פוליטי אדיר, והצליחו.

'כישלון המשילות': מי באמת נכשל?

הגענו לטענת הדגל השנייה: כישלון המשילות. כל אירוע ירי, כל רצח, כל סכסוך חמולות הופך מיד להוכחה אישית לכישלונו של בן גביר. גם אני נפלתי בזה. אבל בואו נהיה הוגנים לרגע. האם הפשיעה בחברה הערבית נולדה ביום שבן גביר נכנס למשרד? האם הכאוס בלוד וברמלה הוא המצאה של השנה האחרונה? האמת המרה היא שבן גביר ירש מדורת ענק שהוצתה והוזנה במשך עשורים של הזנחה, של מדיניות הכלה רופסת, של אזלת יד שיטתית מצד כל הממשלות הקודמות. הוא ירש משטרה מוחלשת, פרקליטות כובלת, ומערכת משפט ששחררה עבריינים סדרתיים בחזרה לרחובות.

השאלה היא לא "איפה המשילות של בן גביר?", אלא "איפה הייתה המשילות בעשרים השנים האחרונות?". בן גביר הוא לא הבעיה, הוא הניסיון הראשון, אולי הגמלוני והבוטה מדי לטעמם של רבים, להתמודד איתה. הוא זה שנלחם על תקנים לשוטרים, שמחמש אזרחים שומרי חוק, שמנסה להקים משמר לאומי, שמקדם חקיקה שתיתן כלים אמיתיים למשטרה. המערכת, אותה מערכת שתוקפת אותו בפרשת פרנסה, היא זו שכובלת את ידיו. כל רצח בלוד הוא לא הוכחה לכישלונו, אלא תזכורת כואבת מדוע המהפכה שהוא מנסה להוביל היא הכרחית כל כך.

ה'קיצוני' שמנסה להציל אותנו מעצמנו

ולבסוף, תדמית הקיצוני. זה שמתנגד לעסקת חטופים, זה שמפלגתו "כאוטית". התחלתי להבין שגם כאן, המציאות מורכבת יותר. מה שמכונה "קיצוניות" הוא לעיתים קול שפוי וצלול בתוך מקהלה של משאלות לב מסוכנות. בעוד כולם מדברים על "עסקה בכל מחיר", בן גביר הוא אחד הקולות הבודדים שמזכיר לנו את המחיר האמיתי: שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים, מתן פרס לחמאס, והבטחת הטבח הבא. זו לא קיצוניות, זו אחריות לאומית. זהו קולו של מי שמסרב לחזור על טעויות עסקת שליט, טעויות שאת תוצאותיהן המדממות ראינו בשמחת תורה.

ההתפטרות של אלמוג כהן? במקום לראות בה כאוס, אני רואה בה עדות למפלגה חיה, נושמת ואידיאולוגית, כזו שבה חברי כנסת נלחמים באמת על האזור שבחרו אותם, ולא מתיישרים לפי מסרים של יועצים. זו אותנטיות, לא התפרקות.

אני עדיין לא מסכים עם כל מילה שיוצאת מפיו של איתמר בן גביר. אני עדיין חושב שחלק ממעשיו פזיזים. אבל אני כבר לא קונה את הנרטיב. הפסקתי להאמין לסיפור שמספרים לי אלו שרועדים מפחד לאבד את כוחם. הבנתי שההתקפות הפרועות עליו הן לא מדד לכישלונו, אלא מדד להצלחתו לאיים על המערכת הישנה והרקובה. הם לא תוקפים אותו כי הוא נכשל, הם תוקפים אותו כי הם מפחדים שהוא יצליח. וזו האמת ששווה לכם לבדוק בעצמכם, הרחק מעיניהם הבוחנות של עורכי החדשות.