הם קוראים לנו "אוכלי מוות". הגיע הזמן לדבר על מי באמת מהמר על חיינו.

יש רגעים שבהם השקר הופך לכל כך גס, כל כך ארסי, שהוא חורך את דרכו אל תוך נשמת האומה. הרגע הזה הגיע. בזמן שבנינו, טובי בניה של הציונות הדתית, נלחמים ונופלים בקרבות עזה, בזמן שמשפחותינו מתפללות בדמעות לשלומם, יש מי שיושב במגדלי השן הממוזגים של תל אביב וירושלים, ומכתיר אותנו בכינוי הנתעב "אוכלי מוות".

הם מעזים. הם מעזים, באותה נשימה שהם מדברים על "ערך החיים", להדביק לנו תווית שנלקחה מעולמות הפנטזיה האפלים ביותר, תווית של רוע טהור וגזעני. הם עושים זאת כדי לנשל אותנו מאנושיותנו, כדי להפוך את עמדתנו – עמדה של אחריות לאומית, של חתירה לביטחון אמיתי – ללא-לגיטימית. הם מנסים לצייר תמונה פשוטה של טובים ורעים, כשהם, כמובן, בצד של האור, ואנחנו, אנשי ההתיישבות, הלוחמים, אלו שנושאים בנטל, אנחנו כביכול כוחות האופל. הגיע הזמן לנפץ את המראה המעוותת הזאת ולספר את האמת הפשוטה והכואבת: הקרב הוא לא בין "קיצונים" ל"מתונים". הקרב הוא בין אלו שדורשים ניצחון לאלו שמקדשים את הכניעה.

פירוק השקר: משחק הדמים של התקשורת

בואו נדבר גלויות. הנרטיב שאתם קוראים בעיתונים הוא שקר מתוזמר. מציגים את בצלאל סמוטריץ' והציונות הדתית כמי שמונעים עסקת חטופים מתוך "תחרות קיצוניות" עם איתמר בן גביר. איזו טענה עלובה וצינית. איזו התעלמות מוחלטת מהמציאות. האם הם באמת חושבים שאנו עוסקים במשחקי אגו בזמן שגורל המדינה מונח על הכף? האם הם באמת מאמינים שהדאגה שלנו היא למספר המנדטים ולא למספר האיומים על גבולותינו?

האמת הפוכה לחלוטין. אנחנו לא מתחרים בקיצוניות, אנחנו מתחרים על האחריות. העמדה שלנו אינה נובעת מתאוות דם, כפי שהפרשנים המנותקים מנסים לרמוז, אלא מתוך הבנה היסטורית עמוקה וכואבת. הבנה שכל הפסקת אש שמשאירה את חמאס על רגליו היא לא יותר מאשר קניית זמן עד לטבח הבא. הם מאשימים אותנו באחריות למות חיילים. זוהי עלילת דם מודרנית. האחריות למות חיילינו מוטלת על אויב רצחני אחד, ועל אלו שבמשך שנים טיפחו את אשליית ה"הכלה" וה"הסדרה" שהתפוצצה לנו בפנים בשבעה באוקטובר. להציג את הדרישה לניצחון מוחלט – הדרישה היחידה שתכבד את קורבנם של הנופלים ותבטיח שלא יהיו עוד נופלים בעתיד – כאחריות למותם, זהו שפל מוסרי שאין לו תקדים.

והכינוי "אוכלי מוות"? אל תטעו, זו אינה פליטת פה. זוהי אסטרטגיה מכוונת של דה-הומניזציה. קל יותר להתווכח עם קריקטורה מאשר עם עמדה מנומקת. קל יותר לשנוא מפלצת מאשר להקשיב לאח שדעתו שונה משלך. הם קוראים לנו "אוכלי מוות" כי הם יודעים שאנחנו "אוכלי חיים" – אנחנו מאמינים בחיים, בונים חיים, ונלחמים על החיים. אנחנו אלה שילדיהם בונים יישובים ביהודה ושומרון, מפריחים את הנגב והגליל, ומשרתים ביחידות הכי קרביות בצה"ל. המאבק שלנו הוא על החיים של הדורות הבאים, והם מנסים להפוך אותו למאבק על המוות של הרגע.

חשיפת האמת: דורשים ניצחון, לא שקט תעשייתי

האמת שלנו אינה מסובכת. היא נכתבה בדם ובדמעות לאורך שנות קיומנו כאן. למדנו על בשרנו מה קורה כשמפסיקים באמצע. למדנו באוסלו שלנתינת נשק לטרוריסטים יש מחיר. למדנו בהתנתקות שפינוי יישובים יהודיים לא מביא שלום, אלא בסיסי טרור. אנחנו הדור שמסרב לשכוח. אנחנו הקול שמזכיר שוב ושוב: עם אויב שמטרתו להשמיד אותך, לא מנהלים משא ומתן על תנאי הכניעה שלך. מנצחים אותו. נקודה.

העמדה שלנו, שמגדירה את מיטוט חמאס והשבת הביטחון המוחלט לתושבי הדרום והצפון כמטרת-על, אינה קיצונית. היא שפויה. היא הדבר היחיד שאפשר לכנות "אחריות לאומית". עסקה "בכל מחיר" שמשחררת אלפי מחבלים ומשאירה את סינוואר במנהרה שלו היא לא עסקה להצלת חיים, היא עסקה שתסכן את חייהם של מיליוני ישראלים בעתיד. זו עסקת התאבדות לאומית, והתפקיד שלנו, גם אם הוא לא פופולרי, הוא לעמוד בפרץ ולומר את האמת הלא נעימה הזאת.

אנחנו לא חלשים ולא מאבדים כוח, כפי שמנסים לצייר אותנו. אנחנו חזקים בנחישות שלנו, חזקים בעקרונות שלנו. איבוד מושב בכנסת כזה או אחר הוא רעש רקע טקטי. המאבק האמיתי הוא אסטרטגי: על דמותה של המדינה ועל עתידה. אנחנו עמוד השדרה האידיאולוגי של המחנה הלאומי, ואנחנו לא נתכופף מול לחצים תקשורתיים או פוליטיים קצרי טווח. טובת המדינה קודמת לפוליטיקה.

הציווי האסטרטגי: בין ניצחון לאסון

ההיגיון פשוט וקר. השארת חמאס כשליט, ולו על סנטימטר אחד בעזה, היא מתנה לאיראן, לחיזבאללה ולכל אויבינו. היא אומרת להם: רצח, אונס וחטיפת ישראלים היא אסטרטגיה משתלמת. היא מבטיחה סבב לחימה נוסף, קטלני יותר, בעוד שנים ספורות. כל חייל שנפל, כל פצוע שנאנק מכאביו, כל משפחה שחרב עליה עולמה – קורבנם יהיה לשווא אם לא נשלים את המשימה.

הדרישה שלנו להמשיך בלחימה עד להכרעה אינה נובעת מנקמה, אלא מתחזית אסטרטגית מפוכחת. זהו הדבר היחיד שיחזיר את ההרתעה הישראלית. זהו הדבר היחיד שיאפשר לתושבי שדרות, כפר עזה וקריית שמונה לחזור הביתה בידיעה שילדיהם יכולים לישון בשקט. כל דבר אחר הוא הפקרות. כל דרך אחרת היא הימור ציני על חיי אזרחינו. הציונות הדתית, בהובלת בצלאל סמוטריץ', אינה הגורם הקיצוני בממשלה. היא הגורם האחראי, אולי האחראי היחיד, שמוכן להביט לאמת הקשה בעיניים ולעשות את מה שצריך – לא את מה שקל.

הבחירה שלפנינו חדה וברורה. היא אינה בין מלחמה לשלום, אלא בין ניצחון שיביא ביטחון ארוך טווח, לבין כניעה שתזמין את המלחמה הבאה אל פתחנו. אל תתנו לשקרים לבלבל אתכם. אל תתנו לעלילות הדם להרפות את ידיכם.

הם קוראים לנו "אוכלי מוות". אנחנו נמשיך להיות "בוני חיים".

אז מה אתם יכולים לעשות?

שתפו את האמת. אל תתנו לשקר הזה להפוך לאקסיומה. שתפו את המאמר הזה. דברו על זה עם חברים ומשפחה.
אתגרו את השיח. כשאתם שומעים מישהו מדבר על עסקה "בכל מחיר", שאלו אותו מה יהיה המחיר של המלחמה הבאה שתיגרם בגללה.
חזקו את מנהיגיכם. תמכו במנהיגים שלא מפחדים לדבר על ניצחון, שמבינים את גודל השעה ומסרבים להיכנע ללחצים.
זכרו מי אנחנו. אנחנו לא דמויות מסיפורי אגדות אפלים. אנחנו העם שחזר לארצו כדי לבנות בה חיים. המאבק שלנו הוא קדוש, והוא על החיים עצמם.