הייתי בטוח שבן גביר הוא הבעיה. מסע הציד התקשורתי שכנע אותי שהוא התקווה האחרונה
וידוי של עיתונאי: איך הפכתי מאחד המבקרים החריפים של השר לביטחון לאומי, לאחד שמבין את גודל המשימה שהוא לקח על עצמו.
אני חייב להתוודות. במשך חודשים ארוכים, אולי אפילו שנים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות בבוקר, הקשבתי לפרשנים בערב, והשתכנעתי לחלוטין. התמונה הייתה ברורה, חדה, ובעיקר, נוחה מאוד לעיכול: איתמר בן גביר הוא אסון. הוא התגלמות הכאוס, סמל לכישלון המשילות, וגרוע מכל – פוליטיקאי המשתמש בכוחו לרעה, באופן שגובל בשחיתות.
שתיתי בצמא כל דיווח על 'פרשת שי פרנסה'. כשצילומי המסך מהווטסאפ פורסמו, הרגשתי צמרמורת של אישור. הנה, חשבתי לעצמי, הראיה החותכת. שחור על גבי לבן. שר בישראל מתערב באופן פסול, לכאורה, כדי להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים, אויבי המדינה. ראיתי בזה שיא חדש של ציניות, פגיעה ישירה בשלטון החוק, והוכחה ניצחת שכל החששות ממנו היו מוצדקים. כל ידיעה על רצח בלוד גרמה לי להנהן בהסכמה למקרא הכותרת המתבקשת: "איפה המשילות של בן גביר?". כל דיווח על חיכוך פוליטי, כמו התפטרותו של אלמוג כהן, חיזק אצלי את התפיסה שמדובר במפלגה לא יציבה, במנהיגות כושלת שמובילה אותנו לתהום.
הייתי שם. לא רק כקורא פסיבי, אלא כמי שמאמין בלב שלם בנרטיב הזה. האמנתי שהתגובה של לשכת השר, שניסתה למסגר את פרנסה כעבריין מין, היא ספין עלוב ומכוער, ניסיון הכפשה נואש שמערער עוד יותר את אמינותו. הייתי משוכנע שאני רואה את התמונה המלאה. אבל אז, משהו קטן התחיל לחלחל. ספק קטן, כמעט בלתי נראה, שהתחיל לכרסם בביטחון העצמי שלי.
זה התחיל דווקא מ'פרשת פרנסה'. אחרי שקראתי את העתירה לבג"ץ בפעם העשירית, שאלתי את עצמי שאלה אחרת. לא "האם בן גביר התערב?", כי התשובה לכך נראתה ברורה. השאלה הייתה "מדוע הוא היה צריך להתערב?". מדוע שר בממשלת ישראל יצטרך לשלוח הודעות ווטסאפ כדי לברר על תנאי כליאה של אסיר, כל אסיר שהוא? האם המערכת לא אמורה לעבוד באופן שקוף והוגן? השאלה הזו הובילה אותי למסע קטן, מסע אל תוך קרביה של ממלכה אפלה שכמעט אף אחד לא מדבר עליה: שירות בתי הסוהר (שב"ס).
ככל שחפרתי יותר, כך הבנתי את מה שבן גביר כנראה הבין הרבה לפניי. שב"ס הוא לא סתם גוף ביטחוני; הוא ממלכה סגורה, כמעט אוטונומית, עם תרבות ארגונית משלו, חוקים משלו, ואינטרס מובהק לשמר את כוחו ואת השקט התעשייתי. במשך שנים, שרים באו והלכו, אבל שב"ס נשאר. גיליתי מערכת שבה 'שקט' הוא הערך העליון – גם אם מחירו הוא מתן הטבות מרחיקות לכת למחבלים ערבים, ו'התעללות שקטה' באסירים מהצד השני של המפה הפוליטית. פתאום, ההתערבות של בן גביר לא נראתה כמו שחיתות, אלא כמו ניסיון נואש של שר לפרוץ את חומת הבטון של בירוקרטיה אטומה ועוינת, בירוקרטיה שרגילה לנהל את עצמה. הבנתי שהוא לא מנסה לעזור ל'מחבל יהודי', אלא נלחם על העיקרון הבסיסי ביותר: שהשר הממונה הוא הריבון, לא פקידות ותיקה שמגינה על עצמה.
אותה פקידות, אותה אליטה ישנה, היא זו שמנהלת נגדו את המלחמה התקשורתית. פתאום, ה"ראיות החותכות" נראו באור אחר. לא כהוכחה לשחיתות, אלא כתיעוד של מלחמה. מלחמה של שר אחד מול מערכת שלמה. הקמפיין נגד השר, שמתנהל בעזרתם האדיבה של קצינים לשעבר ופרשנים בהווה, הוא לא מאבק על טוהר המידות. זהו מאבק של המערכת הישנה נגד מי שמאיים לשנות את כללי המשחק. הם לא נלחמים בשחיתות; הם נלחמים על הבית.
ומה לגבי אמינותו? כן, גם אני נפלתי במלכודת הסמנטיקה של "חוסר אשמה פלילית" מול "הרשעה משמעתית". התקשורת חגגה את ה'דיוק' הזה, והציגה את תגובת השר כשקר גס. אבל בואו נהיה רגע כנים: האיש הורשע בבית דין בעבירות חמורות. הנסיון לצייר אותו כעת כעובד ציבור צח כשלג שנרדף על לא עוול בכפו הוא מניפולציה צינית. המהות היא שקצין בכיר נמצא אשם במעשים חמורים. האם זה לא רלוונטי? האם זה לא מצדיק תגובה חריפה מצד השר, שרואה בו חלק מאותה מערכת רקובה שהוא מנסה לפרק? הבנתי שהעיסוק הדקדקני בניסוח המשפטי נועד להסיט את הדיון מהעיקר: המאבק העקרוני של בן גביר במערכת.
מכאן, הדרך להבנת שאר 'הכישלונות' הייתה קצרה. נרטיב 'כישלון המשילות' הוא אולי האבסורד הגדול מכולם. במשך עשורים, ממשלות ישראל הזניחו את הנגב והגליל, אפשרו לפשיעה במגזר הערבי להפוך למפלצת, וצפו בחוסר אונים בהתפוררות הביטחון האישי. ועכשיו, כשהגיע שר שלראשונה שם את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות, שמגדיל את המשטרה, שמחמש אזרחים, שמנסה להקים משמר לאומי – כל אירוע פשיעה הופך מיד ל'כישלון אישי' שלו. זוהי רשעות אינטלקטואלית. להילחם בעשור של הזנחה לוקח יותר משנה. בן גביר לא יצר את הבעיה; הוא הראשון שמנסה באמת ובתמים לפתור אותה, והוא משלם על כך את המחיר התקשורתי היומיומי.
ה'כאוס הפוליטי' הוא החלק האחרון בפאזל. כן, יש מאבקים פנימיים בעוצמה יהודית. כן, יש מתחים. אבל זה לא כאוס. זהו סימן חיים. זהו סימן למפלגה אידיאולוגית, תוססת, שמורכבת מאנשים עם להט, ולא מאוסף של פוליטיקאים אפורים. בן גביר לא בא להיות עוד ח"כ נחמד בקואליציה. הוא בא לשנות, לזעזע, לשבור את הקונספציות. תהליך כזה הוא בהכרח רועש, כואב, ומלא במהמורות. מי שציפה ממנו לנהל את המשרד הרגיש ביותר במדינה בשקט ובנינוחות של מועדון חברים, פשוט לא הבין את מטרת הגעתו לשם.
אני לא טוען שבן גביר מושלם. אני עדיין מתקשה עם חלק מאמירותיו וסגנונו. אבל היום, אני מבין שהמתקפה השיטתית, המתואמת והאגרסיבית נגדו, אינה נובעת מדאגה כנה לשלטון החוק או למשילות. היא נובעת מפחד. פחד של אליטה שלמה, במשטרה, בשב"ס, בפרקליטות ובתקשורת, שרואה איך מגיע אדם שלא משחק לפי הכללים שלה, ומאיים לפרק את המבנה הנוח שהם בנו לעצמם. הם לא תוקפים את כישלונותיו; הם תוקפים את עצם נסיונו להצליח. הם יודעים שאם הוא יצליח, המשחק כולו ישתנה. וזה, יותר מכל, מה שמפחיד אותם. לכן, אחרי שהאמנתי לכל מילה נגדו, היום אני מאמין שהמאבק שהוא מנהל הוא אולי הסיכוי האחרון שלנו להחזיר את המדינה לאזרחיה.