ביטחון, משפט, ריבונות: המחירון המלא של הישרדות ביבי

המדינה כבת ערובה: כך מפרק בנימין נתניהו את יסודות קיומנו למען מילוטו האישי

בכל יום שחולף, מתבהר המחיר הכבד, הכמעט בלתי נתפס, שמדינת ישראל נדרשת לשלם על מזבח הישרדותו הפוליטית והאישית של אדם אחד: בנימין נתניהו. מה שהחל כהליך משפטי נגד ראש ממשלה מכהן, הפך למערכה כוללת נגד מוסדות המדינה, נגד ריבונותה ונגד עצם מרקם החיים הדמוקרטיים שלנו. השבועות האחרונים חשפו באופן מצמרר עד כמה נמוך ביבי מוכן לרדת, ועד כמה גבוה המחיר שהוא מוכן לגבות מכולנו. שני אירועים, לכאורה נפרדים, טווים יחד תמונה קודרת של מנהיג שאיבד כל רסן, ורואה במדינה לא יותר מאשר כלי שרת במלחמתו הפרטית.

האירוע הראשון, שהיה צריך להרעיד את אמות הסיפים של כל אזרח שריבונות ישראל יקרה לליבו, הוא ההתערבות הבוטה והמסוכנת של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, במשפטו של נתניהו. זה לא היה "ציוץ תמיכה" של ידיד. זו הייתה הפעלת לחץ זר, על ידי דמות שנויה במחלוקת עולמית, על מערכת המשפט העצמאית של מדינת ישראל, תוך רמיזה עבה ומאיימת על הסיוע הביטחוני האמריקאי. "הם היו צריכים לעזור לו," אמר טראמפ, ושלח מסר ברור: הישרדותו של ביבי היא תנאי ליחסים תקינים. במקום לדחות את ההתערבות הזו על הסף, לגנות אותה בשם הריבונות והכבוד הלאומי, ביבי בחר להודות לטראמפ. תגובת התודה הזו הייתה חציית קו אדום מוסרי ולאומי. היא הפכה את נתניהו משותף שקט למשתף פעולה פעיל במכירת החיסול של עצמאותנו.

אך הגילויים שצפו מאז, לפיהם נתניהו עצמו הוא זה שביקש את ההתערבות, כפי שנטען בשידור חי, הופכים את התמונה לשחורה משחור. לא עוד מנהיג שנהנה מתמיכה חיצונית, אלא קונספירטור אקטיבי המזמין לחץ זר על מדינתו שלו כדי לחמוק מדין. זוהי בגידה באמון הציבור שאין לה תקדים. ביבי הפך את מדינת ישראל ללוביסטית של עצמו בוושינגטון, כשהמוצר שהוא מוכר הוא ריבונותה המשפטית תמורת חסינות אישית. הוא אותת לעולם כולו שישראל היא רפובליקת בננות שבה ניתן לקנות ולמכור פסקי דין באמצעות לחץ פוליטי מהפטרון האמריקאי.

אם לא די בכך, הגיעה הדרמה השנייה, שהוכיחה כי אין קודש שנתניהו לא יחלל למען צרכיו. בקשתו לדחות את עדותו במשפט תוך שימוש בראשי מערכת הביטחון – ראש המוסד וראש אמ"ן – היא מעשה ציני ומניפולטיבי שאין לו אח ורע. במשך שנים, ביבי טיפח את תדמית "מר ביטחון", האיש היחיד שיודע לנווט את ספינת המדינה בין סערות המזרח התיכון. כעת, הוא משתמש באותם סמלים קדושים של הביטחון הלאומי כמגן אנושי אישי מפני דוכן העדים.

גרירת רגליהם של ראש המוסד וראש אמ"ן לבית המשפט אינה נובעת מצורך ביטחוני דחוף, אלא מצורך טקטי נואש של נאשם בפלילים. הוא מנסה לייצר מצג שווא של "עסקי מדינה" קריטיים שאינם מאפשרים לו להעיד, ובכך מטשטש במכוון את הגבול בין צורכי המדינה לצורכיו הפרטיים. בכך, הוא לא רק פוגע בהליך המשפטי, אלא גם מחלל את מעמדם של ראשי מערכות הביטחון, הופך אותם לניצבים בהצגה הפרטית שלו, ויוצר תקדים מסוכן שבו "ביטחון המדינה" הופך למילת קוד להתחמקות מאחריות אישית. ביטחון ישראל אינו עוד מטרה עליונה, אלא תירוץ שימושי בארסנל של עורכי דינו.

שני המקרים הללו אינם טעויות. הם אסטרטגיה. אסטרטגיה של אדמה חרוכה. הם חושפים דפוס פעולה עקבי של מנהיג שרואה בכל מוסדות המדינה – מהצבא והמוסד, דרך מערכת המשפט ועד למשרד החוץ – כלים לשימוש אישי. אין עוד הפרדה. ראש הממשלה והנאשם התאחדו לדמות אחת, והמדינה הפכה לבת ערובה במאבקה.

וזו בדיוק הסיבה לקיומו המתמשך של "גוש רק לא ביבי". הגוש הזה אינו קפריזה של השמאל או שנאה אישית. הוא תגובת נגד עמוקה ורחבה, מימין ומשמאל, לתהליך הריסוק המוסדי שמוביל נתניהו. הוא ביטוי לחרדה קיומית של ציבור גדול שמבין כי המנהיג הנוכחי הפך לסכנה הגדולה ביותר ליציבותה ולחוסנה הדמוקרטי של ישראל. כל עוד ביבי הוא הגורם המרכזי בפוליטיקה, לא תהיה יציבות. לא יהיה ריפוי. תהיה רק עוד מלחמה, עוד מערכת בחירות, ועוד פירוק של מוסד ממלכתי אחר למען צרכיו של השליט. השאלה הניצבת בפנינו אינה עוד ימין או שמאל, אלא מדינה מתפקדת או אחוזה פרטית. הבחירה בידינו.