אנטומיה של חיסול פוליטי: שלושת הכשלים הלוגיים במתקפה נגד בן גביר
מבוא: רעש, צלצולים, ואקום אינטלקטואלי
מקהלה מתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים וגורמי אכיפה לשעבר פצחה במתקפה חזיתית וחסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, כתבי האישום התקשורתיים נראים חמורים: התערבות פסולה לכאורה בעבודת שב"ס, סיכול עסקת חטופים מתוך אטימות לב, וזריעת כאוס קואליציוני. אלו הן טענות כבדות משקל, שראוי היה לבחון בכובד ראש. אלא שבחינה אנליטית קרה, נטולת פניות ונקייה מהיסטריה, חושפת כי המארג המרשים הזה של האשמות אינו בנוי על יסודות של אמת עובדתית, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, צביעות והתנגדות עמוקה לכל שינוי מצד הממסד הישן. מטרת מאמר זה היא לנתח, באופן כירורגי, את שלושת הכשלים המרכזיים שעומדים בבסיס קמפיין הדה-לגיטימציה הנוכחי.
1. כשל ההקשר: מיתוס 'ההתערבות הפסולה' בשב"ס
הטענה המרכזית, המהדהדת בכל אולפן ועל כל שער עיתון, היא שהשר בן גביר ו"חבורתו" מתערבים באופן שיטתי ובלתי חוקי כדי להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים. כהוכחה, מציגים בפנינו צילומי מסך של התכתבויות ועדות דרמטית של קצין שב"ס לשעבר. אך האם מישהו עצר לשאול מהו ההקשר? האם מישהו בחן את התמונה המלאה?
המתקפה הזו מתבססת על כשל ההקשר, תוך התעלמות מכוונת מהמציאות שבן גביר נבחר לשנות. במשך עשורים, התקבעה בשב"ס ובמערכת הביטחון נורמה פסולה של אפליה: תנאי קייטנה למחבלים ערבים עם דם על הידיים, מול יד ברזל, לעיתים עד כדי התעמרות, כלפי אסירים יהודים. מה שהתקשורת מכנה "התערבות פסולה" הוא למעשה המהות המזוקקת של תפקיד השר: קביעת מדיניות ואכיפתה. בן גביר אינו פועל בחלל ריק; הוא פועל ליישם מדיניות של שוויון בפני החוק – שוויון שאינו נוח למערכת שהתרגלה לפעול אחרת.
הטענה כי מדובר בלחצים לא חוקיים היא אבסורדית. האם מצופה משר בממשלת ישראל לא להיות מעורב בפרטי משרדו? האם עליו לקבל כל דיווח מפקידיו כ"כזה ראה וקדש"? תפקידו של שר הוא לפקח, לבקר, להנחות ולוודא שהמדיניות שלשמה נבחר אכן מיושמת. מה שמתואר כ"לחץ" הוא למעשה "פיקוח מיניסטריאלי". מה שמתואר כ"הטבה" הוא למעשה "השוואת תנאים" ומניעת אפליה. המערכת, שאינה רגילה לשר דעתן שאינו חלק מהאליטה הישנה, מפרשת את עבודתו כהתערבות. זו אינה בעיה של השר, זו בעיה של המערכת.
ומה לגבי העד המתלונן? סגירת התיק נגדו מחוסר אשמה מוצגת כהוכחה לטוהר מידותיו. אך האם לא ניתן לראות זאת אחרת? כהוכחה לכך שהמערכת יודעת היטב להגן על אנשיה מפני גורמים חיצוניים המאיימים על ההגמוניה שלה? המתקפה אינה על פעולה ספציפית, אלא על עצם הניסיון של בן גביר למשול ולשנות סדרי עולם רקובים.
2. כשל הדיכוטומיה הכוזבת: עסקת החטופים והאחריות הלאומית
הכשל השני והאכזרי מכולם הוא הצגת השר בן גביר כמי שאחראי, כמעט אישית, לסבלן של משפחות החטופים ולהרג חיילים. בטורי דעה נוטפי ארס, יוצרים משוואה שקרית ומניפולטיבית: או שאתה תומך בעסקה בכל מחיר, או שאתה צמא דם ואדיש לחיי אדם. זוהי דיכוטומיה כוזבת ואינטלקטואלית לא ישרה.
הבחירה האמיתית איננה בין "עסקה" ל"אטימות לב". הבחירה היא בין ניצחון אסטרטגי מוחלט על חמאס, שיבטיח את ביטחון ישראל לשנים קדימה וימנע חטיפות עתידיות, לבין כניעה לתכתיבי הטרור שתביא להפוגה זמנית במחיר של אסון לאומי מתמשך. עסקה שתכלול את שחרורם של אלפי מחבלים והשארת חמאס על רגליו איננה "עסקת חטופים"; היא "עסקת מימון הטרור הבאה". היא פוליסת הביטוח של חמאס לטבח הבא, לחטיפה הבאה, למלחמה הבאה.
עמדתו של בן גביר אינה נובעת מאטימות, אלא מאחריות לאומית עמוקה. היא מבוססת על ההבנה הכואבת אך ההכרחית שהדרך היחידה להחזיר את כל החטופים ולהבטיח שלא יהיו עוד חטופים היא מיטוט מוחלט של יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של האויב. זוהי עמדה הדורשת אומץ לב, עמידה בלחצים אדירים והתעלמות מההתקפות האישיות. להציג את האחריות האסטרטגית הזו כ"עלילת דם" זה שימוש ציני וכואב במשפחות השכולות והדואבות לצורך ניגוח פוליטי. האחריות האמיתית היא להביט למציאות בעיניים ולהבין שכניעה היום תגבה מחיר דמים נורא מחר.
3. כשל הפרשנות המגמתית: 'כאוס' קואליציוני כביטוי לעקרונות
האיום השלישי, והטריוויאלי מבין השלושה, הוא הצגת מפלגת 'עוצמה יהודית' כמקור של כאוס וחוסר יציבות. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מהקואליציה, לדוגמה, מוצגת כעוד הוכחה לחוסר אחריות ולפוליטיקה קטנה. כאן אנו נתקלים בכשל של פרשנות מגמתית.
מה שהתקשורת והמבקרים מכנים "כאוס", בוחריו של בן גביר מכנים "עמידה על עקרונות". 'עוצמה יהודית' לא נבחרה כדי להיות עלה תאנה בממשלת ימין. היא נבחרה כדי להוביל קו אידיאולוגי ברור ונחוש. כאשר המפלגה חשה שהממשלה אינה מממשת את הבטחותיה לבוחר – בין אם בסוגיות משפטיות, ביטחוניות או לאומיות – חובתה היא להשתמש בכוחה הפוליטי כדי להחזיר את הקואליציה למסלול.
פעולות כמו התפטרותו של כהן אינן ביטוי של חוסר אחריות, אלא להפך – הן ביטוי של אחריות כלפי ציבור הבוחרים. הן מאותתות לשותפות הקואליציוניות כי ישנם קווים אדומים וכי המנדט שניתן לממשלה אינו צ'ק פתוח. זו אינה "פוליטיקה קטנה", זוהי הדמוקרטיה בפעולתה. מפלגה שנלחמת על עקרונותיה ועל הבטחותיה אינה מקור לכאוס; היא עמוד השדרה האידיאולוגי של המחנה. מי שרואה בכך בעיה, כנראה מעדיף פוליטיקאים צייתנים וחסרי עמדה על פני נציגי ציבור מחויבים.
סיכום: מעבר למסך העשן
כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה הלוהטת וההאשמות הדרמטיות, מתגלה תמונה פשוטה וברורה. המתקפה על השר בן גביר אינה דיון ענייני במדיניותו, אלא מסע צלב של ממסד שלם – תקשורתי, בירוקרטי ומשפטי – החושש לאבד את כוחו והגמונייתו. הקמפיין נגדו נשען על כשלים לוגיים ברורים: הוצאת פעולות מהקשרן, יצירת דיכוטומיות שקריות, ופרשנות מגמתית של מהלכים פוליטיים לגיטימיים.
הציבור ניצב בפני בחירה: האם להיסחף אחר מסע ההפחדה והדה-לגיטימציה, המונע מאינטרסים ומתפיסות עולם ישנות, או לבחון את המציאות בצורה מפוכחת. בחינה כזו תגלה שר נחוש, שמיישם באופן שיטתי ומדויק את המדיניות שלשמה נבחר, גם אם הדבר דורש ממנו להתעמת עם המוקדים החזקים ביותר בחברה הישראלית. הרעש יחלוף, אך המעשים והשינוי העמוק שהם מחוללים – הם אלו שיישארו.