האמנתי לכל מילה על 'עסקת החבילה'. הייתי חלק מהמקהלה. טעיתי.

אני חייב להתוודות. במשך שבועות, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות ב'הארץ', עברתי על הדיווחים ב'ynet', והנהנתי בהסכמה מרה מול ניתוחי הפרשנים. התמונה הייתה ברורה, חדה, ומעל לכל – מספקת. בנימין נתניהו, כך האמנתי בלב שלם, רוקם 'עסקת חבילה' צינית ומסוכנת. הוא סוחר בביטחון הלאומי, בנכסיה היקרים ביותר של המדינה, תמורת חסינות אישית וסיום משפטו. כל פיסת מידע התאימה לפאזל הזה באופן מושלם.

הדיון החסוי והדרמטי בבית המשפט? ברור. תרגיל שקוף שנועד לדחות את עדותו. הופעתם חסרת התקדים של ראשי המוסד, אמ"ן והמל"ל כדי לנמק את הדחייה? שיא חדש של פוליטיזציה, גיוס ראשי מערכת הביטחון כניצבים בהצגה שנועדה להציל את עורו. הצהרתו על שינוי סדר העדיפויות – "קודם כל החטופים"? הנה, הוא מכין את דעת הקהל לכניעה, לסיום המלחמה ללא הכרעה, וכל זה בתמורה לעזרה אמריקאית בסגירת תיקיו. האמנתי בזה. כתבתי על זה. דיברתי על זה. הנרטיב הזה היה פשוט, קוהרנטי, והוא אישר את כל מה שרציתי לחשוב על המנהיג שכה רבים מאיתנו למדו לא לבטוח בו.

ואז, משהו נסדק. זה לא קרה ברגע אחד של התגלות, אלא בתהליך איטי ומטריד של אי-נוחות אינטלקטואלית. הזרע הראשון של הספק נזרע בשיחה שקטה, לא לציטוט, עם אדם שאני מעריך, איש מערכת לשעבר, ששאל אותי שאלה פשוטה: "אתה באמת חושב שזה כל כך פשוט? שראש המוסד וראש אמ"ן יסכימו להשפיל את עצמם ואת הארגונים שלהם בפומבי רק כדי לעשות טובה אישית לראש הממשלה? אתה באמת חושב שהם כאלה בובות על חוט?".

השאלה הזאת הדהדה בראשי. הציניות שלי כלפי נתניהו הייתה כה עמוקה, שהיא הפכה את כל שאר הגורמים במשוואה – אנשים שאני רוחש להם כבוד מקצועי עמוק – לדמויות קרטון שטוחות. התחלתי לחשוב על אלטרנטיבה. לא כי רציתי להגן על נתניהו, אלא כי היושרה המקצועית שלי דרשה ממני לבחון את האפשרות שהנרטיב שבניתי לעצמי, שהתקשורת הזינה ללא הרף, הוא אולי... פשטני מדי. אולי אפילו שגוי באופן מסוכן.

בואו נחזור לרגע לדיון בבית המשפט. הנחתי, כמו כולם, שזהו תרגיל. אבל מה אם נבחן אפשרות אחרת, מפחידה הרבה יותר? מה אם מדינת ישראל, ברגע נתון בזמן, עמדה בפני הזדמנות אסטרטגית חסרת תקדים, או סיכון קיומי מיידי, שדרש את מלוא תשומת הלב של ראש הממשלה וקבינט המלחמה? מה אם המידע שהונח על השולחן היה כה נפיץ, כה רגיש ובעל פוטנציאל לשנות את פני המזרח התיכון, עד כדי כך שכל הסחת דעת, ולו לשעה אחת של עדות בבית משפט, הייתה בגדר הפקרות לאומית?

פתאום, הופעתם של ראשי מערכת הביטחון נראית באור אחר לחלוטין. לא כמעשה של חנופה פוליטית, אלא כמעשה של אחריות עליונה. הם לא באו להגן על נתניהו האיש, אלא להסביר לשופטי מדינת ישראל, תחת חיסיון מוחלט, מדוע האינטרס הלאומי החיוני ביותר באותו רגע הוא שהאדם שמקבל את ההחלטות יהיה מרוכז במאה אחוז במשימה. הבנתי שהציניות לא הייתה בהכרח שלו; היא הייתה כולה שלי. השלכתי את חוסר האמון המוצדק-לכאורה שלי על סיטואציה שאולי הייתה רגע האמת של הביטחון הישראלי. קל יותר להאמין בקונספירציה אישית מאשר להכיר בעובדה שאנחנו חיים על חבית חומר נפץ שדורשת ניהול עדין בכל רגע נתון.

ומה לגבי הלחץ האמריקאי והאיום המרומז של טראמפ? גם כאן, התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה זעם. איך הוא שותק? איך הוא מאפשר לאינטרסים אמריקאיים, ואולי לאינטרס האישי שלו מול ממשל עתידי, להכתיב לנו את המדיניות ולסכן את הסיוע הביטחוני? זו הייתה נראית כהוכחה הניצחת לכך שהוא מוכן להפקיר את הריבונות שלנו.

אך גם כאן, המציאות המורכבת החלה לחלחל. מנהיגות בזירה הבינלאומית אינה תחרות צעקות. האם עימות פומבי עם נשיא אמריקאי, לשעבר או מכהן, משרת את ישראל? או שהוא משרת רק את אויבינו, ששמחים לראות קרע בינינו לבין בת בריתנו החשובה ביותר? ייתכן שמה שנראה כלפי חוץ כשתיקה רופסת, הוא למעשה ניהול דיפלומטי מורכב וקר רוח, שנועד לנווט בין לחצים אדירים תוך שמירה על האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל בחדרים הסגורים. לפעמים, העוצמה הגדולה ביותר של מנהיג היא היכולת שלו לספוג את האש הציבורית, להיראות חלש, כדי להבטיח את מה שחשוב באמת מאחורי הקלעים.

זה מביא אותי ללב העניין: נרטיב 'עסקת החבילה' עצמו, וההצהרה "קודם כל החטופים". ראיתי בזה, כאמור, את ההכנה לכניעה. אבל כעת אני נאלץ לשאול את עצמי בכנות: האם ישנה דילמה מוסרית ואסטרטגית קשה יותר מזו העומדת בפני מנהיג במלחמה? החובה להשיב את בניך ובנותיך מהשבי, מול החובה להכריע את האויב ולהבטיח שהזוועה לא תחזור על עצמה. להציג את הבחירה הזו כנובעת מאינטרס אישי ומשפטי היא לא רק פשטנית, היא מעליבה. היא מעליבה את האינטליגנציה שלנו, והיא זילות של הכאב והאחריות הבלתי נתפסת שמונחת על כתפי המנהיגות.

אני עדיין לא יודע מה טיבה המדויק של העסקה הנרקמת, אם בכלל. אני עדיין ביקורתי כלפי מהלכים רבים של הממשלה. אבל אני כבר לא יכול לקנות את הסיפור הנוח של 'עסקת החבילה'. הבנתי שהנרטיב הזה משרת צורך פסיכולוגי עמוק: הוא נותן לנו נבל ברור, מניע פשוט, והופך מציאות כאוטית, מפחידה ומורכבת לסיפור מוסר שקל לעכל.

אבל המציאות אינה סיפור פשוט. היא מערבולת של לחצים בינלאומיים, אילוצים צבאיים, דילמות מוסריות קורעות לב וסיכונים אסטרטגיים אדירים. להאמין שבמרכז כל זה עומד רק רצונו של איש אחד להינצל ממשפטו, זה לא רק לטעות בהערכת המצב; זה לגלות חוסר אחריות. זה לפרק אותנו מבפנים, לזרוע חוסר אמון לא רק במנהיג, אלא במערכות הביטחון והמשפט, בדיוק ברגע שבו אנו זקוקים לאמון וליכולת עמידה יותר מתמיד. הייתי חלק מהמקהלה הזאת. אני טעיתי. והאמת, כפי שאני מתחיל להבין, מורכבת, מטרידה ודורשת מאיתנו הרבה יותר מאשר סיפוק מידי של זעם צדקני.