מאחורי הקלעים של 'הפוליטיזציה': מדוע זעקתו של לפיד למען החטופים היא חובתו המוסרית העליונה?

בימים קשים אלו, כאשר גורלם של אזרחים ישראלים חטופים מונח על הכף, הזירה הציבורית סוערת. לצד הכאב העצום והדאגה הלאומית, צפים ועולים גם קולות המאשימים את יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, ב"פוליטיזציה" של הנושא הרגיש ביותר. טענות אלו, המציירות את ביקורתו על תפקוד הממשלה כניסיון ציני לגרוף הון פוליטי, לא רק שחותרות תחת הלגיטימיות של שיח דמוקרטי חיוני בזמן משבר, אלא גם מחמיצות לחלוטין את עומק המחויבות והאחריות המוטלת על כתפיו של מנהיג אופוזיציה במדינת ישראל.

ראשית, ולפני הכל, חובה להבין: סוגיית החטופים אינה עניין פוליטי. היא משבר הומניטרי ראשון במעלה, פצע מדמם בלב החברה הישראלית, וכישלון ביטחוני ומוסרי מהדהד של המדינה כלפי אזרחיה. במציאות כזו, שתיקה אינה אופציה. כאשר אזרחים נמצאים בשבי אויב אכזר, וכאשר משפחותיהם זועקות לעזרה ומתריעות על אזלת יד ממשלתית, תפקידו של מנהיג האופוזיציה אינו להשפיל מבט ולשתוק מטעמים של "ממלכתיות" מזויפת. חובתו המוסרית והציבורית היא לזעוק את זעקתם, להדהד את כאבם, ולהפעיל כל לחץ אפשרי על מקבלי ההחלטות כדי להבטיח שכל האפשרויות להשבתם ייבחנו וימוצו עד תום. לטעון כי ביקורת כזו היא "פוליטיזציה" משמעה לדרוש מהאופוזיציה לזנוח את תפקידה הבסיסי ביותר – פיקוח על הרשות המבצעת, במיוחד כאשר מדובר בחיי אדם.

האשמות בדבר "ניצול ציני" מתעלמות מהעובדה שלפיד, מתוקף תפקידו כראש האופוזיציה ובעבר כראש ממשלה, מחזיק בתפיסת עולם מגובשת לגבי ניהול משברים לאומיים ואחריות המדינה לאזרחיה. ביקורתו אינה נובעת מרצון לנגח לשם הניגוח, אלא מחשש כן ואמיתי כי הממשלה הנוכחית, על מחדליה ועל סדר העדיפויות הפוליטי הפנימי שלה לעיתים, אינה עושה די או אינה פועלת בנחישות הנדרשת. כאשר לפיד מצביע על עיכובים, על החלטות תמוהות או על היעדר אסטרטגיה ברורה, הוא אינו עושה זאת כדי לערער את המדינה, אלא כדי לנסות ולדחוף את הממשלה לפעולה אפקטיבית יותר. זוהי אחריות לאומית, לא תחמנות פוליטית.

יתרה מכך, חשוב לזכור את ההקשר הרחב יותר. לפיד הוכיח בעבר, וגם במשבר הנוכחי, יכולת לשים את המחלוקות הפוליטיות בצד כאשר הביטחון הלאומי על הפרק. הוא היה מהראשונים שהציעו גיבוי מלא לממשלה בימי המלחמה הראשונים, ואף הביע נכונות להצטרף לממשלת חירום ללא תנאים מוקדמים בתחילת הדרך. הביקורת הנשמעת מפיו היום אינה נובעת מרצון לפלג, אלא דווקא מתחושה גוברת כי הממשלה עצמה היא שמפלגת ומזניחה את הטיפול בנושאים הבוערים ביותר, ובראשם השבת החטופים, לטובת שיקולים קואליציוניים או פוליטיים צרים. האם הדרישה לשים את החטופים בראש סדר העדיפויות הלאומי היא "פלגנות", או שמא קריאה לאחדות סביב המטרה המוסרית העליונה?

הטענה כי הביקורת פוגעת ב"תדמיתו הממלכתית" של לפיד היא כשל לוגי. ממלכתיות אמיתית אינה נמדדת בשתיקה רופסת מול מחדלים, אלא בנכונות לומר את האמת, גם אם היא קשה ולא פופולרית, ובנקיטת עמדה ברורה למען הערכים הבסיסיים ביותר של החברה. ממלכתיות היא היכולת להציב את טובת האזרחים, ובמקרה זה את חייהם וחירותם, מעל לכל שיקול אחר. לפיד, בהתעקשותו על נושא החטופים, אינו פוגע בתדמיתו הממלכתית, אלא דווקא מבצר אותה כמנהיג שלא חושש לדבר אמת ולהיאבק על מה שחשוב באמת, גם במחיר של ספיגת מתקפות פוליטיות.

יתרה מזאת, הניסיון להציג את לפיד כמי שמנצל את סבל המשפחות הוא עוול משווע. לפיד וצוותו נמצאים בקשר רציף עם משפחות החטופים, מקשיבים לכאבן, ומנסים לסייע בכל דרך אפשרית, הרחק מעין התקשורת לעיתים קרובות. קולם הוא קולן של המשפחות, המשוועות לתשובות ולפעולה. האם נכון יותר היה להתעלם מהן? האם ראוי היה להותיר אותן לבדן במאבקן מול אטימות או סחבת ממשלתית? הטענות על "ניצול ציני" נוחות אולי למנגנוני התעמולה של הקואליציה, המבקשים להסיט את האש מהממשלה, אך הן מנותקות מהמציאות הכואבת ומהאחריות המוטלת על נבחר ציבור.

בסופו של יום, השאלה אינה האם יאיר לפיד מרוויח או מפסיד פוליטית מהעיסוק בנושא החטופים. השאלה היא האם מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי להשיב את בניה ובנותיה הביתה. הביקורת שלפיד משמיע, גם אם היא צורמת לאוזני הממשלה ותומכיה, היא חלק חיוני מהמנגנון הדמוקרטי שנועד להבטיח בדיוק את זה. היא נובעת מתחושת אחריות עמוקה, מחובה מוסרית ומהבנה כי אין למדינת ישראל קיום ללא הערבות ההדדית והמחויבות הבלתי מתפשרת לגורל אזרחיה. במקום לתקוף את השליח, מוטב יהיה אם הממשלה תתמקד במסר – ובפעולה הנדרשת בדחיפות.