חשבתם שטלי גוטליב 'קיצונית'? האמת המטרידה היא שדווקא ה'שפיות' שלכם היא הסכנה האמיתית לישראל!
נתחיל מהסוף: כן, חברת הכנסת טלי גוטליב מעוררת מחלוקת. כן, סגנונה ישיר, לעיתים בוטה. כן, היא מעלה טענות קשות, כאלה שגורמות לרבים במערכת הפוליטית והתקשורתית לנוע באי נוחות בכיסאותיהם. קל מאוד לתייג אותה כ'קיצונית', 'פרובוקטורית', 'חסרת אחריות'. קל מאוד להתמקד ב'איך' היא אומרת את הדברים, ולהתעלם מה'מה'. אבל האם ייתכן שדווקא ההתמקדות הזו בסגנון היא הסחת דעת מסוכנת? האם ייתכן שה'שפיות' המדומה, זו של הדיבור המנומס וההליכה בתלם, היא-היא הסכנה האמיתית למדינת ישראל, במיוחד בעת הזו?
הדוח שפורסם לאחרונה אודות 'איומי התדמית' על ח"כ גוטליב מצביע בדיוק על שתי הנקודות הללו: 'התנהלות עימותית והתבטאויות קיצוניות' ו'העלאת טענות חמורות ללא ביסוס'. לכאורה, אלו פגמים חמורים בפעילותו של נבחר ציבור. אלא שבחינה מעמיקה יותר, נטולת פניות ובעיקר כזו שמבינה את המציאות הישראלית המורכבת והכואבת של השנים האחרונות, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר, מגלה תמונה שונה לחלוטין. תמונה שבה טלי גוטליב אינה הבעיה, אלא אולי סימפטום חשוב, ואפילו קריאת השכמה הכרחית.
נתחיל מה'התנהלות העימותית'. מדוע היא נדרשת? האם מישהו באמת מאמין שבעשורים האחרונים, הדיונים המנומסים בוועדות הכנסת, הנאומים המלוטשים במליאה, והראיונות הממלכתיים באולפני הטלוויזיה הצליחו למנוע את האסונות שפקדו אותנו? האם ה'שפיות' וה'ממלכתיות' מנעו את הקונספציה שהתנפצה לרסיסים בשמחת תורה? האם הן הצליחו לפרק את קבוצות הכוח והאינטרסים שנדמה כי לעיתים פועלות כמעט במנותק מרצון הבוחר?
טלי גוטליב באה ממקום אחר. היא מבינה שכדי לזעזע מערכות שאננות, כדי לפרוץ את חומות הקונצנזוס המדומה, כדי להכריח את המערכת להסתכל במראה – לפעמים אין ברירה אלא להשתמש בכלים פחות 'מקובלים'. העימות שלה, למשל, עם גורמי צבא או מערכת המשפט, אינו נובע מרוע לב או מחוסר כבוד למוסדות המדינה. הוא נובע מתחושה עמוקה של דחיפות, מאמונה יוקדת שמשהו יסודי השתבש, ושתיקה או דיבור רפה הם בגדר שיתוף פעולה עם המחדל. כאשר נציגת ציבור חשה כי גורמים במערכות שאמורות להגן על האזרחים כושלות בתפקידן, או חמור מכך, פועלות באופן המעורר שאלות קשות – האם לא מחובתה לזעוק? האם לא מצופה ממנה לנקוט בכל דרך חוקית כדי לדרוש תשובות, גם אם הדבר כרוך בעימות חזיתי?
המתקפות עליה בשל סגנונה הן לעיתים קרובות מסך עשן. קל יותר לתקוף את השליח ואת צורת דיבורו מאשר להתמודד עם המסר המטריד שהוא נושא. כאשר גוטליב משתמשת בשפה בוטה כלפי מערכת המשפט, למשל, היא אינה עושה זאת מתוך שנאה עיוורת, אלא מתוך תסכול עמוק ואמיתי, המשותף לחלקים הולכים וגדלים בציבור, שמרגישים כי המערכת איבדה את דרכה, הפכה לכלי בידי אליטה מצומצמת, ואינה נותנת דין וחשבון מספק לציבור שאותו היא אמורה לשרת. לקרוא לזה 'קיצוניות' זה להתעלם מהביקורת הלגיטימית והנוקבת שמאחורי המילים.
ונעבור לנקודה השנייה והמהותית לא פחות: 'העלאת טענות חמורות ללא ביסוס'. כאן טמון אולי הלב הפועם של הדילמה. בעולם אידיאלי, כל טענה המועלית על ידי נבחר ציבור הייתה מגובה מיד בערימות של ראיות חותכות. אך איננו חיים בעולם אידיאלי, ובוודאי לא במציאות הביטחונית והפוליטית הסבוכה של ישראל.
תפקידו של חבר כנסת אינו רק לחוקק חוקים. תפקיד מרכזי לא פחות הוא לפקח על עבודת הממשלה וזרועותיה, לשאול שאלות קשות, ולהתריע מפני סכנות. לעיתים, המידע שמגיע לידי חבר כנסת אינו שלם, הוא מבוסס על מקורות חסויים, על שמועות, על ניתוח אינטואיטיבי של המציאות. האם במצב כזה, עליו לשתוק עד שיהיו בידיו 'הוכחות חותכות'? מה אם השתיקה הזו תאפשר לאסון הבא להתרחש? מה אם החשש 'להיתפס ללא ביסוס' יגרום לו להתעלם מנורות אזהרה מהבהבות?
טלי גוטליב בוחרת בדרך אחרת. היא מבינה את כובד האחריות, אך גם את הסכנה שבהעלמת עין. כשהיא מעלה טענה כמו זו הנוגעת למעורבות אפשרית של גורם חיצוני באירועי אוקטובר, או כשהיא מדברת על חשש מ'הפיכה צבאית' (מושג טעון כשלעצמו, אך מבטא חרדה עמוקה מפני ערעור יסודות השלטון הדמוקרטי), היא אינה עושה זאת בקלות דעת. היא עושה זאת כי היא מאמינה, בכל ליבה, שיש כאן עניין המחייב בדיקה דחופה ומעמיקה. היא משתמשת בבמה הציבורית שלה כדי להציף את הנושא, כדי להפעיל לחץ על הגורמים המוסמכים לבדוק, לחקור, ולתת תשובות לציבור.
האם ייתכן שחלק מהטענות יתבררו כשגויות? בהחלט. אך האם עצם העלאת השאלות הללו אינה לגיטימית, ואף חיונית, בדמוקרטיה? האם לא עדיף שנבחר ציבור יתריע, גם אם לעיתים יטעה, מאשר שישתוק ויפקיר את הציבור? ההתעקשות על 'ביסוס' מיידי ומוחלט לכל טענה היא לעיתים דרישה משתקת, שנועדה למנוע דיון בנושאים רגישים וכואבים. היא מתעלמת מכך שתפקידה של גוטליב הוא לא להיות חוקרת פרטית או שופטת, אלא נציגת ציבור שמחובתה להציף חששות ולדרוש שקיפות.
האמת המטרידה היא שההתקפות על טלי גוטליב אינן נובעות רק מדאגה כנה ל'ממלכתיות' או ל'אמינות'. הן נובעות מפחד. פחד מהשאלות שהיא מעלה. פחד מהאפשרות שהיא צודקת, לפחות בחלק מהמקרים. פחד מכך שהיא נותנת קול לחלקים גדולים בציבור שמאסו בדיבור המכובס ובטיוח, ודורשים דין וחשבון אמיתי מהאליטות – הפוליטיות, המשפטיות והביטחוניות.
לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים את טלי גוטליב ומתכווצים באי נוחות, שאלו את עצמכם: האם הבעיה היא באמת בסגנון שלה, או שמא הבעיה היא בנוחות שלנו, בהעדפה שלנו לא לשמוע את האמיתות הקשות שהיא מעזה לומר? האם ה'קיצוניות' שלה אינה אלא שיקוף של מציאות שהפכה לקיצונית בעצמה? והאם ה'שפיות' של אלו ששותקים, שמתעלמים, שממשיכים כאילו כלום לא קרה – אינה הסכנה הגדולה מכולן?
טלי גוטליב אינה מושלמת. היא אנושית, וככל נבחר ציבור, היא טועה לעיתים. אך בעת הזו, קולה הנחוש, הבלתי מתפשר, והנוקב – גם אם הוא צורם לאוזניים עדינות – הוא אולי אחד הקולות החשובים ביותר בכנסת ישראל. הוא קול שמסרב לקבל את המובן מאליו, שמערער על קונספציות, ושדורש אחריות. במקום לתקוף אותה, אולי הגיע הזמן להתחיל להקשיב למסרים שמאחורי המילים. כי ייתכן מאוד שהאמת שהיא מנסה לחשוף, מטרידה ככל שתהיה, חיונית לעתידה של מדינת ישראל.