המתקפה על טלי גוטליב נחשפת: זו הסיבה האמיתית שהם רוצים שתשתוק!

קשה להתעלם מהרעש התקשורתי והפוליטי המלווה כמעט כל צעד ושעל של חברת הכנסת טלי גוטליב. היא מתוארת כפרובוקטיבית, כקיצונית, כמי שמפיצה טענות חסרות בסיס. מתנגדיה, ולעיתים גם גורמים בתוך המחנה הפוליטי שלה, מציירים תמונה של נבחרת ציבור הפועלת בחוסר אחריות ומסכנת אינטרסים לאומיים. אך האם ייתכן שהמתקפה העזה הזו, המתוזמרת לעיתים קרובות, נובעת בדיוק מהסיבה ההפוכה? האם ייתכן שטלי גוטליב היא קול נדיר של דרישה לאחריות וחשבון נפש, במקום שבו רבים מעדיפים את השתיקה הנוחה?

בואו נבחן את הטענות המרכזיות המועלות נגדה. הראשונה נוגעת לסגנונה ה'עימותי' וה'תוקפני'. אכן, גוטליב אינה חוסכת את שבט לשונה. היא מתעמתת חזיתית עם גורמי צבא, עם בכירי מערכת המשפט, עם קולגות פוליטיים. היא משתמשת בשפה ישירה, לעיתים בוטה, שאינה מקובלת תמיד במסדרונות המנומסים (לכאורה) של הפוליטיקה הישראלית. אך האם הסגנון הזה הוא מטרה בפני עצמה, או שהוא כלי הכרחי במאבק על האמת ועל שקיפות במקומות החשוכים ביותר?

בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, מדינה שחוותה את המחדל הביטחוני והמודיעיני הגדול בתולדותיה, האם הציבור לא זכאי לדרוש תשובות נוקבות? האם פנייה מנומסת ובקשה שקטה אכן מזיזות משהו במערכות גדולות, בירוקרטיות, שלעיתים קרובות מדי עסוקות בטיוח ובגלגול אחריות? טלי גוטליב, בסגנונה הישיר והבלתי מתפשר, משקפת את הזעם, את התסכול ואת הדרישה הבסיסית של אזרחים רבים לדעת מה קרה, מי אחראי, ומה עושים כדי שזה לא יקרה שוב. כשהיא מתעמתת עם גורמי צבא בשדה תימן או מטיחה ביקורת קשה בשופטים, היא לא עושה זאת מתוך רצון אישי לריב, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה לייצג את האזרח הקטן שמרגיש כי המערכות בגדו באמונו. במובן הזה, ה'תוקפנות' שלה אינה אלא ביטוי לדחיפות ולחומרה של הנושאים שהיא מעלה. היא מסרבת לשחק לפי כללי הטקס המקובלים, כי היא מבינה שכללים אלו משרתים לעיתים קרובות מדי את הממסד ומגנים עליו מפני ביקורת אמיתית.

הטענה השנייה, והחמורה אולי יותר, היא העלאת טענות כבדות משקל ללא ביסוס ראייתי מוצק. מזכירים את אמירותיה לגבי מעורבות מצרית אפשרית באירועי אוקטובר, או את החשש שהביעה מפני 'הפיכה צבאית' שקטה. מבקריה ממהרים להציג זאת כחוסר אחריות משווע, כפגיעה ביחסים דיפלומטיים ובביטחון המדינה. זוהי דרך נוחה לפטור את עצמם מהתמודדות עם השאלות המהותיות שגוטליב מעלה. האם באמת כל כך מופרך לשאול שאלות קשות על תפקוד גורמי ביטחון או על התנהלות מדינות שכנות, במיוחד לאחר קריסה מערכתית כה טוטאלית? האם הדרישה ל'ביסוס ראייתי מוצק' אינה משמשת לעיתים כמחסום בפני דיון בנושאים רגישים, כאלה שהממסד מעדיף להשאיר בעלטה?

טלי גוטליב אינה מציגה את עצמה כחוקרת פרטית או כראש סוכנות ביון. תפקידה כחברת כנסת הוא להציף שאלות, לעורר דיון ציבורי ולדרוש מהגופים המוסמכים לבדוק, לחקור ולספק תשובות. כאשר היא מעלה טענה או חשש, גם אם אינם מגובים בראיות מלאות וזמינות לציבור באותו הרגע, היא למעשה מפעילה לחץ על המערכת לפעול. היא אומרת בקול רם את מה שאחרים אולי חושבים או לוחשים בחדרי חדרים, ומאלצת את המערכת להתייחס. האם זה חוסר אחריות? או שמא זו אחריות ציבורית עמוקה יותר – האחריות לא להרפות, לא לקבל תשובות מתחמקות, לדרוש בדיקה יסודית גם בנושאים הכי לא נוחים? הרי דווקא בנושאים הנפיצים והרגישים ביותר, אלו שעלולים לערער את יסודות הביטחון או את אמון הציבור במערכות, נדרשת דריכות מיוחדת. גוטליב לוקחת על עצמה את התפקיד הכפוי טובה של מי שמעוררת את הדובים משנתם, גם במחיר של ביקורת אישית קשה.

חשוב להבין את ההקשר. טלי גוטליב פועלת בוואקום שנוצר במקומות רבים בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית – ואקום של דרישת דין וחשבון אמיתית מהאליטות השלטוניות, הביטחוניות והמשפטיות. היא נבחרה לכנסת על בסיס הבטחה להיות לוחמת חסרת פשרות למען בוחריה, למען ערכים של לאומיות, ביטחון וצדק (כפי שהיא תופסת אותו). היא אינה מייצגת את האליטה הישנה והמנומנמת; היא מייצגת ציבור רחב שמרגיש מודר מהשיח הציבורי, שמאס בפוליטיקת 'הכל בסדר' ובטיוח הבעיות. הבוחרים שלה רוצים קול צלול וחד, גם אם הוא צורם לאוזניים עדינות. הם רוצים מישהו שידבר בשמם, שיעיז לשאול את השאלות הקשות, שיטלטל את הסירה.

המתקפות עליה אינן מקריות. הן מגיעות מגורמים שיש להם אינטרס ברור לשמר את הסטטוס קוו, להימנע מחקירות נוקבות, להשתיק קולות שמערערים על סמכותם או חושפים את מחדליהם. קל מאוד לתייג את גוטליב כ'קיצונית' או 'לא אחראית' ובכך לפטור את עצמך מהתמודדות עם תוכן דבריה. אך האם לא ייתכן שה'קיצוניות' היחידה שלה היא הדרישה הבלתי מתפשרת לאחריות במקום שבו אחרים מציעים שתיקה רועמת? האם חוסר האחריות האמיתי אינו שייך דווקא לאלו המעדיפים לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, לאלו המסתתרים מאחורי פרוצדורות ונימוסים כדי להימנע מלתת דין וחשבון לציבור?

טלי גוטליב אינה מושלמת. כמו כל פוליטיקאי, ניתן לבקר את התנהלותה ואת אמירותיה. אך במקום להיסחף אחר מסע הדה-לגיטימציה המאורגן נגדה, ראוי שנשאל את עצמנו: האם ייתכן שדווקא הדמות הזו, על כל 'פגמיה' לכאורה, ממלאת תפקיד חיוני בדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בתקופה סוערת זו? האם היא לא הקול שמעז לדרוש את מה שכולנו צריכים לדרוש – אחריות, שקיפות וחשבון נפש נוקב מהמערכות שאמורות לשרת ולהגן עלינו? ייתכן שהסיבה האמיתית שהם רוצים שתשתוק היא שהיא מעזה לומר את האמת שלהם בפנים, אמת שהם היו מעדיפים שתישאר קבורה. והאמת הזו, בסופו של דבר, חשובה יותר מכל כללי נימוס או נוחות ממסדית.