טלי גוטליב והאמת הלא נוחה: האם אומץ לב הפך לחטא הגדול ביותר בפוליטיקה?

הפוליטיקה הישראלית רוויה בדמויות, אך מעטות מצליחות לעורר סערה ציבורית ותקשורתית עקבית כמו חברת הכנסת טלי גוטליב. מבקריה, ויש רבים כאלה, ממהרים להצביע על סגנונה ה'עימותי' ועל ה'טענות חסרות הביסוס' שהיא מעלה מעת לעת. קל מאוד להיסחף אחר הקולות הללו, לצייר את גוטליב כגורם חסר אחריות הפוגע במוסדות המדינה ובביטחון הלאומי. אך האם ייתכן שמאחורי הרעש וההמולה מסתתרת תמונה מורכבת יותר? האם ייתכן שאנו עדים לניסיון שיטתי להשתיק קול שמעז לאתגר את הנרטיבים המקובלים ולדרוש תשובות במקומות שבהם השתיקה נוחה מדי לרבים?

נתחיל מהטענה המרכזית השנייה נגדה – העלאת טענות חמורות ללא ביסוס. דוגמאות כמו הטלת ספק במעורבות מצרית לכאורה באירועי אוקטובר או הדיבורים על 'הפיכה צבאית' מוצגות כהוכחה לחוסר אחריותה. אכן, מדובר בטענות כבדות משקל, בעלות פוטנציאל נזק. אך האם עצם העלאת השאלות, עצם הדרישה לחקור כיוונים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו הרשמי, היא בהכרח חוסר אחריות? בעידן שבו אמון הציבור במערכות השלטון והביטחון נמצא בשפל, ובמיוחד לאחר מחדל נוראי כמו זה של השבעה באוקטובר, האם אין זו חובתו של נבחר ציבור, ובפרט חבר בוועדת החוץ והביטחון, להפוך כל אבן, לבדוק כל תרחיש, גם אם הוא נשמע קיצוני או לא נוח?

ההיסטוריה מלמדת אותנו ש'אמיתות מוחלטות' של היום מתגלות לעיתים כטעויות או כטיוחים של מחר. לא פעם, קולות בודדים שהעזו לערער על הקונצנזוס, שהציגו תיאוריות 'מופרכות', התבררו בדיעבד כמי שזיהו כשלים או מחדלים שאחרים העדיפו להתעלם מהם. האם ניתן לומר בביטחון מלא שכל הטענות שהעלתה ח"כ גוטליב הן חסרות כל בסיס? האם נעשתה בדיקה יסודית ובלתי תלויה של כל כיוון שהצביעה עליו? לעיתים קרובות מדי, התגובה המיידית היא דחייה על הסף, גינוי והתקפה אישית, במקום התייחסות עניינית לאפשרות, ולו הקלושה ביותר, שיש דברים בגו. גוטליב, כך נראה, פועלת מתוך תפיסה שבה החיפוש אחר האמת, במיוחד כשמדובר בביטחון אזרחי ישראל, גובר על שיקולי 'תקינות פוליטית' או נוחות דיפלומטית. האם זהו חוסר אחריות, או שמא אחריות מסוג אחר – אחריות כלפי הציבור ששלח אותה לכנסת, ציבור שמצפה מנבחריו לא לפחד לשאול גם את השאלות הקשות והלא פופולריות ביותר?

כאן אנו מגיעים לסוגיית הסגנון – ה'התנהלות העימותית' וה'התבטאויות הקיצוניות'. אין ספק, סגנונה של גוטליב אינו מלטף. היא ישירה, לעיתים בוטה, ולא מהססת להתעמת חזיתית עם מי שלדעתה מנסה להסתיר מידע, להתחמק מאחריות או לזלזל באינטליגנציה של הציבור. האם סגנון זה פוגע בתדמיתה הממלכתית? ייתכן. אך האם הוא בהכרח פסול? בעולם פוליטי שבו רבים מדברים בסיסמאות מלוטשות, מתחמקים מתשובות ישירות ומעדיפים את התקינות הפוליטית על פני האמת העירומה, יש משהו מרענן בכנות הבלתי מתפשרת של גוטליב. עבור רבים מתומכיה, הסגנון הזה אינו 'תוקפנות' אלא ביטוי לתשוקה, לאכפתיות, לזעם קדוש מול מה שנתפס בעיניה כאטימות, כטיוח או ככישלון מערכתי.

חשוב לזכור שטלי גוטליב אינה פועלת בחלל ריק. היא פונה לציבור רחב שחש תסכול עמוק, חוסר אמון ואף בגידה מצד מוסדות המדינה. התחושות הללו אינן נחלתה הבלעדית של גוטליב; הן רווחות בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית. כאשר היא מתעמתת עם גורמי צבא, שופטים או פקידים בכירים, היא למעשה נותנת פה לציבור שמרגיש שקולו אינו נשמע במסדרונות השלטון. הסגנון הישיר והבלתי מתנצל שלה מהדהד את תחושותיהם של אזרחים רבים המיואשים מהשיח המכובס ומהתחושה ש'כולם מדברים אותו הדבר' ואיש אינו מעז לומר את מה ש'כולם חושבים'. האם ייתכן שההתקפות על סגנונה הן בעצם ניסיון לפסול את המסר דרך פסילת השליחה, מתוך הבנה שהמסר עצמו – הדרישה לאחריות, לשקיפות ולשינוי – זוכה לאוזן קשבת בציבור?

יתרה מכך, ניתן לטעון שה'פרובוקציות' לכאורה של גוטליב ממלאות תפקיד חיוני בדמוקרטיה הישראלית. הן מאתגרות את הקונצנזוס, מחייבות את המערכת להתמודד עם שאלות לא נוחות ומאלצות אותה לספק תשובות במקומות שבהם הייתה מעדיפה לשמור על עמימות. גם אם טענותיה אינן מתקבלות במלואן, עצם העלאתן מניע תהליכים, מעורר דיון ציבורי ומגביר את הלחץ על מקבלי ההחלטות לפעול בשקיפות ובאחריות רבה יותר. במובן זה, גוטליב משמשת כמעין 'פרקליטת שטן' של המערכת הפוליטית והביטחונית, תפקיד לא פופולרי אך הכרחי לשמירה על חיוניותה של הדמוקרטיה ועל יכולתה לתקן את עצמה.

אי אפשר להתעלם מהביקורת על ח"כ טלי גוטליב, אך חשוב לא פחות לבחון אותה בהקשר רחב יותר. במקום לפטור אותה כ'פרובוקטורית' או 'חסרת אחריות', ראוי לשאול: מה מניע אותה? האם ייתכן שמאחורי הקול הרועם והטענות המרעישות מסתתרת מחויבות עמוקה לאמת, גם כשהיא קשה וכואבת? האם אנו מוכנים לקבל את העובדה שחיפוש אחר אחריות וצדק, במיוחד לאחר אירועים טראומטיים, עשוי להיראות ולהישמע לא נעים, לא ממלכתי, ואף 'קיצוני'?

טלי גוטליב מאתגרת את כולנו – את הממסד, את התקשורת ואת הציבור. היא מאלצת אותנו להתמודד עם שאלות קשות על תפקוד המדינה, על אמינות מוסדותיה ועל המחיר של שתיקה מול עוולות או מחדלים. ייתכן שהיא טועה לעיתים. ייתכן שסגנונה מרחיק חלק מהציבור. אך האם המחיר של השתקת קולה אינו גבוה יותר? האם אנו מעדיפים פוליטיקאים 'ממלכתיים' ושקטים שישאירו את האמיתות הלא נוחות מתחת לשטיח, או נבחרת ציבור שמוכנה, גם במחיר אישי כבד, לרדוף אחר האמת ולדרוש דין וחשבון? אולי ה'איום התדמיתי' הגדול ביותר אינו טמון בטלי גוטליב עצמה, אלא בחוסר הנכונות שלנו להקשיב לקולות שמערערים את שלוות הנפש המדומה שלנו.