טלי גוטליב: הקול שהם מנסים להשתיק – מדוע דווקא ה'פרובוקציות' שלה הן שירות חיוני לדמוקרטיה?

חברת הכנסת טלי גוטליב הפכה זה מכבר לאחת הדמויות הססגוניות והשנויות ביותר במחלוקת בפוליטיקה הישראלית. סגנונה הישיר, התבטאויותיה החריפות והאשמותיה הלא אחת כבדות משקל, הפכו אותה מטרה קבועה לחיצי ביקורת, הן מצד יריבים פוליטיים והן מצד גורמים בתקשורת ובמערכת המשפט. הדוח האחרון על 'איומי תדמית' הקשורים בשמה אינו מפתיע, ומצביע על שני 'איומים' מרכזיים: 'התנהלות עימותית והתבטאויות קיצוניות' ו'העלאת טענות חמורות ללא ביסוס'. אולם, האם ייתכן שאותן תכונות המוגדרות כ'איומים' הן למעשה ביטוי לאומץ לב נדיר, לתחושת שליחות עמוקה ולמחויבות בלתי מתפשרת לאמת, גם כשהיא כואבת ולא פופולרית? האם ה'רעש' שטלי גוטליב מייצרת אינו אלא קריאת השכמה נחוצה לדמוקרטיה הישראלית, קול צלול ונוקב שמסרב להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי קורקט או לאימת הממסד?

נתחיל ב'התנהלות העימותית וההתבטאויות הקיצוניות'. קל מאוד להדביק תוויות שכאלו לפוליטיקאי שאינו מיישר קו עם הנורמות המקובלות של דיפלומטיה מאופקת וניסוחים מעורפלים. אך מה אם אותה 'התנהלות עימותית' היא למעשה ביטוי לתשוקה אמיתית לצדק ולנחישות להילחם על עקרונות? כאשר ח"כ גוטליב מתעמתת, למשל, עם גורמי צבא בשדה תימן, כפי שנטען, או מטיחה דברים קשים במערכת המשפט ובשופטיה, האם אין זו זכותה ואף חובתה כנבחרת ציבור להרים קול זעקה כאשר היא חשה שנעשה עוול, שיש טיוח, או שמערכות שלטוניות אינן מתפקדות כראוי? האם 'ממלכתיות', ערך חשוב כשלעצמו, פירושה שתיקה רופסת מול מה שנתפס בעיניה כשחיתות, אוזלת יד או פגיעה באזרחים? רבים בציבור הישראלי חשים תסכול עמוק מול מערכות אטומות ומול פוליטיקאים 'מנומסים' מדי, ששפתם החלקלקה מסתירה לעיתים קרובות חוסר מעש או קונפורמיזם. גוטליב, לעומתם, אינה מהססת 'לקרוא לילד בשמו', גם אם הדבר כרוך בעימות חזיתי ובשימוש בשפה שאינה ערבה לאוזני כולם. ה'בוטות' שלה, אם כן, אינה בהכרח חיסרון; היא יכולה להתפרש כאותנטיות, כביטוי לזעם קדוש של מי שרואה את עצמה כנציגת הציבור απέναντι למערכות כוחניות. הביקורת שלה כלפי מערכת המשפט, למשל כלפי השופט עמית, אינה נובעת מרוע לב אישי, אלא משתלבת בוויכוח אידיאולוגי רחב יותר על גבולות הכוח השיפוטי ועל הצורך ברפורמות – ויכוח לגיטימי וחשוב מאין כמוהו בדמוקרטיה תוססת. כעורכת דין במקצועה, גוטליב מביאה לדיון הזה פרספקטיבה ייחודית וידע מקצועי, גם אם סגנונה לעיתים קוצני.

הסוגיה השנייה, 'העלאת טענות חמורות ללא ביסוס', דורשת התייחסות מעמיקה לא פחות. נכון, ח"כ גוטליב העלתה לא פעם טענות שהרעידו את אמות הסיפים – החל ממעורבות מצרית לכאורה באירועי אוקטובר ועד לטענות על 'הפיכה צבאית'. המבקרים ממהרים להאשים אותה בחוסר אחריות ובפגיעה בביטחון המדינה או ביחסים דיפלומטיים. אך האם תפקידו של חבר כנסת אינו, בין היתר, לשאול את השאלות הקשות ביותר, להציף את החששות העמוקים ביותר, גם אם אין לו עדיין 'ביסוס ראייתי ברור' כפי שמצופה מגוף חקירה רשמי? בעידן של משברים קיומיים, כמו מחדל השבעה באוקטובר, שבו אמון הציבור במערכות התערער קשות, חובתה של נבחרת ציבור היא לא להשאיר אבן על אבן בניסיון להגיע לחקר האמת. הטענות שגוטליב מעלה, גם אם נשמעות בתחילה 'מופרכות' או 'חסרות ביסוס', עשויות להיות בדיוק אותן נורות אזהרה שהממסד מתעלם מהן או מנסה להשתיק. תפקידה אינו בהכרח לספק את התמונה המלאה והמוכחת – לשם כך קיימים גופי חקירה ובדיקה. תפקידה הוא להצביע על כיוונים אפשריים, על תהיות מטרידות, על חשדות שמקננים בלב חלקים מהציבור, ולדרוש תשובות. האם עדיף שנבחרי הציבור שלנו ישתקו וימתינו ל'ביסוס ראייתי' שעלול לעולם לא להגיע, או שיפעלו כ'כלבי שמירה' של הדמוקרטיה, גם במחיר של אי נוחות ואף טעויות לעיתים? ההיסטוריה מלמדת ששתיקה וקונפורמיזם מסוכנים בהרבה מאשר קולות ביקורתיים ונוקבים, גם אם הם נתפסים כ'קיצוניים' או 'חסרי אחריות' על ידי מי שמעדיף שקט תעשייתי. ההאשמה ב'חוסר אחריות' עלולה להיות כלי ציני בידי אלו המעוניינים למנוע בירור אמיתי של סוגיות רגישות. גוטליב, בהקשר זה, מאלצת את המערכת להתמודד עם שאלות שאולי הייתה מעדיפה להשאיר קבורות.

מעבר להתמודדות עם 'איומי התדמית' הללו, חשוב להאיר את הצדדים הנוספים באישיותה ובפועלה של ח"כ גוטליב. ראשית, אומץ ליבה. נדרש אומץ רב לעמוד מול מתקפות אישיות וציבוריות בלתי פוסקות, להישאר נאמנה לעקרונותיה ולא להתקפל מול לחצים. גוטליב מוכיחה פעם אחר פעם שהיא אינה מחפשת פופולריות קלה, אלא פועלת מתוך שכנוע פנימי עמוק. שנית, האותנטיות שלה. בעידן של פוליטיקאים מלוטשים ומהונדסים, גוטליב מציעה מודל אחר – ישיר, בלתי אמצעי, לעיתים בוטה, אך תמיד אמיתי. רבים בציבור מעריכים בדיוק את התכונה הזו, את התחושה ש'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל'. שלישית, היא הפכה לקול עבור רבים שמרגישים שהממסד שכח אותם, שהפוליטיקאים ה'ממלכתיים' אינם מייצגים את כאבם ואת זעמם. גוטליב נותנת להם פה, גם אם זה כרוך בהפרת כללי הטקס המקובלים.

לסיכום, הביקורת על טלי גוטליב, כפי שהיא משתקפת בדוח האיומים, מתמקדת בסגנון ולא במהות. ייתכן מאוד שאותו סגנון 'עימותי' ו'קיצוני', ואותה נכונות להעלות 'טענות חמורות', הם בדיוק מה שהפוליטיקה הישראלית זקוקה לו כעת יותר מתמיד. במקום למהר ולגנות, ראוי לבחון את הדברים לעומקם. האם טלי גוטליב היא איום על התדמית הממלכתית, או שמא היא חומת מגן אחרונה מפני אדישות, קונפורמיזם ושקיעה אל תוך בינוניות פוליטית? האם ה'פרובוקציות' שלה אינן אלא ניסיון נואש להעיר חברה ומערכת שנרדמו בשמירה? ייתכן שהקול שהם כל כך מנסים להשתיק הוא הקול החיוני ביותר לדמוקרטיה הישראלית, קול שמאלץ אותנו לחשוב, לשאול ולהתמודד עם אמיתות לא נוחות. וזה, כשלעצמו, שירות שלא יסולא בפז.