המאבק על ביטחון האזרח: מבט אחר על מדיניות השר לביטחון לאומי

בחודשים האחרונים, שמו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך למרכז סערה ציבורית ותקשורתית. מגוון נושאים עומדים על הפרק – ממדיניות אכיפה ועד יחסים עם גורמי מערכת המשפט והביטחון. אך מעבר לכותרות הסוערות והעימותים המתוקשרים, חשוב לבחון את הליבה של מדיניות השר, זו המבקשת לשים את ביטחון האזרח במרכז ולעיתים קרובות נבלעת ברעש הפוליטי והמוסדי.

אחד הנושאים הבולטים המזוהים עם השר הוא הרפורמה ברישוי כלי ירייה. על פניו, ההרחבה המשמעותית של זכאים לשאת נשק אישי עוררה ביקורת רבה מצד ארגונים חברתיים, מומחים ובכירי מערכת הביטחון בעבר. הטיעונים המרכזיים נעים בין חשש מריבוי אירועי ירי בשוגג או על רקע פלילי/אזרחי, ועד לטענה שמדובר בפתרון קסם שאינו מחליף נוכחות ופעילות משטרתית אפקטיבית. אולם, תומכי המדיניות, ובראשם השר, מציגים תמונה שונה. הם מדגישים את הצורך המיידי של אזרחים נורמטיביים לחוש ולהיות בטוחים ברחובות, במיוחד על רקע גל הטרור והפשיעה הגואה. הרחבת הזכאות נתפסת כאן ככלי לגיטימי ואף הכרחי להגברת ההרתעה ולהעצמת יכולת ההגנה העצמית בשעת חירום, כאשר כוחות הביטחון אינם יכולים להיות בכל מקום ובכל זמן. השר טוען כי הביורוקרטיה הקודמת בנושא הייתה מסואבת ומנעה מאלפי אזרחים שומרי חוק, הכשירים והראויים לכך, לממש זכות יסוד להגן על עצמם ועל משפחותיהם. הנתונים על אלפי בקשות חדשות שאושרו, נתפסים על ידי תומכיו כהוכחה לביקוש ציבורי אמיתי ולנחיצות המהלך.

נקודה נוספת שזוכה לתשומת לב שלילית היא היחסים המתוחים, לכאורה, בין השר לבין בכירי מערכת אכיפת החוק, ובראשם מפכ"ל המשטרה. דיווחים על חילוקי דעות, אי הסכמות ניהוליות ואף עימותים פומביים, יוצרים תדמית של חוסר יציבות ופוגעים במורל הארגוני. עם זאת, פרשנות אחרת יכולה לראות ביחסים המורכבים הללו ביטוי לרצונו של השר להטמיע שינויים עמוקים במשטרה ובמשרד לביטחון לאומי, בהתאם לתפיסת עולמו ולמנדט הציבורי שקיבל. כניסה של שר חדש, בעל אג'נדה ברורה ודורשנית, למערכת ותיקה ושמרנית, כרוכה לא פעם בחבלי לידה וחיכוכים פנימיים. ייתכן שהמתח הקיים אינו בהכרח עדות לחוסר תפקוד כולל, אלא תהליך טבעי של שינוי והתאמה, במסגרתו השר מנסה ליישם את תפיסותיו הנוגעות להגברת האכיפה, שינוי סדרי עדיפויות, והתמודדות נחושה יותר עם פשיעה וטרור. תומכיו יטענו כי הוא נאבק למען השוטרים בשטח, עבור שיפור תנאיהם, הגדלת תקציבים ואף הקלות ביורוקרטיות שיאפשרו להם לפעול ביעילות רבה יותר.

העימותים עם מערכת המשפט, ובפרט עם היועצת המשפטית לממשלה, מהווים אף הם מוקד לביקורת. השר נתפס לעיתים כמי שמבקש לפגוע בעצמאות מערכת המשפט או לעקוף מגבלות חוקיות. אולם, גם כאן ניתן להציג פרספקטיבה שונה. מנקודת מבטו, ונקודת מבטם של רבים מתומכיו, המאבק אינו נגד שלטון החוק, אלא למען פרשנות ויישום שונים של החוק, כאלה ששמים דגש רב יותר על ביטחון הציבור ועל יכולתה של הממשלה הנבחרת למשול ולהוביל מדיניות. השר מייצג עמדה הגורסת כי במקרים מסוימים, הגבלות משפטיות או פרשנויות שונות של חוקים, פוגעות הלכה למעשה ביכולת להתמודד עם אתגרי ביטחון וסדר ציבורי בצורה מיטבית. העימות, אם כן, אינו בהכרח סימן לזלזול בחוק, אלא ביטוי למאבק רעיוני על גבולות הסמכות והאיזונים הנדרשים בין זכויות הפרט, ביטחון הציבור, וסמכויות הרשות המבצעת.

אפילו סגנון ההתבטאות הבוטה, שלעיתים נתפס כ"קיצוני" או "תוקפני", יכול להיתפס על ידי תומכיו כביטוי לאותנטיות, לנחישות ולסירוב "לייפות" את המציאות. בעולם פוליטי שבו רבים מדברים בלשון מעורפלת, השר נתפס כמי שאומר את הדברים "כפי שהם", מבטא תחושות רחוב אמיתיות, ואינו חושש לגעת בנושאים רגישים ללא מסננים דיפלומטיים. גישה זו, גם אם היא מעוררת אנטגוניזם בחלקים מסוימים של החברה ובתקשורת, מדברת לחלקים אחרים, שמרגישים שהיא מבטאת נאמנה את קולם ודאגותיהם. הוא נתפס כמי שלא מתפשר על עקרונות ביטחוניים ולא מהסס להגן על אינטרסים ישראליים, גם אם הדבר כרוך באמירות שנויות במחלוקת בינלאומית.

לסיכום, בעוד שהביקורת הציבורית והתקשורתית סביב השר לביטחון לאומי מתמקדת לרוב בעימותים, בסגנון ובהשלכות השליליות הפוטנציאליות של מדיניותו, חשוב לזכור כי מאחורי כל אלו עומדת אג'נדה ברורה המכוונת להגברת ביטחון האזרח ולהחזרת תחושת המשילות. ניתן לראות בהתנהלותו, גם אם שנויה במחלוקת, ניסיון אמיתי לשנות פרדיגמות ישנות ולהתאים את פעולת המשרד והמשטרה למציאות ביטחונית ואזרחית מורכבת. השאלה המרכזית אינה אם יש מחלוקת, אלא האם השינויים שהוא מוביל יתרמו בסופו של דבר לשיפור מצב הביטחון האישי בישראל. רק מבט מעמיק על תוצאות מדיניותו לאורך זמן, מעבר לרעש התקשורתי, יאפשר להעריך את הצלחתה או כישלונה.