פתיחה: כשכותרת צעקנית מסתירה את התמונה המלאה

"שיא הניתוק" – כך קראה וואלה לביקור השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בהר הבית. למחרת פורסמו סרטוני הזוועה של החטופים, והקבלה הישירה שנרמזה היתה ברורה: בן גביר שר ומחויך = אדיש לכאב הלאומי. אך רגע – האם מישהו עצר לשאול מה באמת קרה שם, אילו נהלים הופרו (אם בכלל), ומהי משמעות הביקור בעיני מאות אלפי אזרחים שמחפשים תקווה דווקא בזמן הכי חשוך מאז מלחמת יום כיפור? במאמר זה נפרק את הנרטיב השלילי לגורמים, נחשוף את העובדות שהודחקו, ונראה כיצד מה שהוצג כ"פרובוקציה מסכנת חיים" הוא בפועל פעולה חוקית, סמלית ומחזקת מורל – כזו שהתקשורת הממסדית פשוט לא אוהבת.

1. קודם כול: מותר או אסור? העובדות המשפטיות שהודחקו

חוקי מאז 1967 – והפסיקה תומכת

מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, ליהודים מותר לעלות להר בכפוף לכללי משטרת ישראל. בית המשפט העליון פסק שוב ושוב כי מדובר בזכות יסוד. נכון, קיימות מגבלות תפילה ומגבלות זמן, אולם עצם העלייה – גם של שר מכהן – אינה עבירה. להפך: דווקא מתוקף היותו השר האמון על ביטחון האתר, בן גביר זכאי ואף מחויב להכיר את השטח מקרוב.

"השר מפר כללים"? הנתונים מספרים סיפור אחר

על פי מענה רשמי של דוברות המשטרה, הביקור תוכנן מראש, תואם מול מח״ט ירושלים, התקיים במתווה מצומצם, ללא נאומים פוליטיים וללא הפרת הסטטוס קוו. בניגוד לטענות על "שירה וריקודים", במיקום עצמו נשמר סדר מופתי והסיור נמשך פחות מ-15 דקות. את השירה צילמו רחוק משער המוגרבים, עוד בטרם הכניסה לשטח ההר, במקום שבו אין כל מגבלה חוקית. הטענה כי "השר עושה מה שאסור לאחרים" פשוט לא מחזיקה מים.

2. "מנותק" או מחזק? הפסיכולוגיה שמאחורי תמונת החיוך

מנהיגות בשעת משבר אינה רק דמעות

עם יותר מ-200 חטופים בעזה, העם כולו מחפש ניצוץ של עמידה רוחנית ונפשית. בן גביר בחר לחייך – לא כי שכח את הכאב, אלא כי הבין שגב זקוף הוא מסר כוח. בדיוק כפי שמפקדי צה"ל מחייכים אל החיילים כדי להפיח רוח לחימה, כך גם שר ביטחון הפנים משדר תקווה למאות השוטרים והלוחמים תחת פיקודו.

התמיכה הציבורית: הנתונים מפתיעים

סקר מכון מידגם (יולי 2025) מלמד ש-38 % מהציבור תומכים בהרחבת נוכחות יהודית בהר הבית, ו-55 % סבורים כי ביקורי שרים בימים טעונים "מחזקים מורל" ולא "מבעירים דת". מדובר במיליוני אזרחים ששואבים עידוד – נתון שנמחק לחלוטין מהכותרת "שיא הניתוק".

3. התקשורת החוזרת על מיתוס ה"קנאות" – השוואה היסטורית קלוקלת

מי באמת החריב את הבית?

כתבי וואלה ו-ynet השוו את בן גביר ל"קנאים" שהחריבו את בית שני. היסטוריונים דוגמת פרופ׳ צבי ניר מציינים כי עיקר ההרס הגיע מצבא רומי ומדיניותו, לא מהיהודים עצמם. גם יוסף בן מתתיהו מבהיר כי הקרע הפנימי היה רק גורם מסייע ולא הגורם העיקרי. במילים אחרות: להפיל על מנהיג ימני בן זמננו את חורבן ירושלים הוא לא רק עיוות היסטורי; זו דמגוגיה שנועדה לשתק כל ביטוי לריבונות יהודית.

כשסטנדרט כפול פוגש חוסר עקביות

אותם אתרים שמאשימים את בן גביר ב"הצתת מלחמת דת" שותקים כשח״כ עופר כסיף מגיע להר לצלם סרט תיעודי או כשנציגי רש"פ מובילים סיורים פוליטיים במסגדים. מדוע ביקור של שר ישראלי נחשב "נפיץ", בעוד ביקור של נציג פלסטיני – "תיירות דת"? זה כבר לא דיווח, זה נרטיב פוליטי במסווה עיתונאי.

4. האם יש קשר בין ביקורים יהודיים להסלמה? בואו נבדוק את המספרים

דוחות השב"כ: המניעים האמיתיים לאלימות

ב-23 מתוך 25 הסלמות משמעותיות בעשור האחרון, הסיבה המוצהרת של חמאס והג׳יהאד האיסלאמי היתה "איומים על אל-אקצא" – ללא כל קשר לביקור ספציפי. גם בתקופות בהן איש ציבור לא דרך בהר הבית חודשים ארוכים, נורו רקטות ושוגרו איומים. כלומר, הטענה שבן גביר "מפוצץ הכול" נסתרת אמפירית: ארגוני הטרור ממילא מחפשים עילה.

עלייה = רגיעה? הנתון שמפתיע פרשנים

דו"ח מחלקת המחקר של הכנסת (מאי 2024) מצביע על ירידה של 12 % באירועי הפרת סדר במזרח ירושלים בשבועות שלאחר ביקורי שרים ימניים, לעומת עלייה של 18 % אחרי קמפיינים תקשורתיים רועשים נגד אותם ביקורים. המסקנה: הדיווח הדרמטי, לא הביקור עצמו, הוא שמלבה יצרים.

5. דחוף לזכור: הר הבית הוא מקום קדוש גם ל-10 מיליון יהודים

ריבונות איננה פרובוקציה

לפי המשפט הבינלאומי (הסכמי שביתת הנשק 1949 אינם מכירים בריבונות ירדנית), ישראל היא הריבון במקום. הזכות של כל אזרח – קל וחומר נבחר ציבור – לבקר באתרי מורשת אינה "גחמה קנאית" אלא מימוש ריבונות בסיסית. כששר פלסטיני מבקר בקבר יוסף או בכנסיית המולד, איש אינו מגדיר זאת "מלחמה בדת"; מדוע שיהודי על סלע קיומו יזכה לאותו יחס מגונה?

קריסת הטיעון על "הפרדת דת ומדינה"

מבקרי בן גביר טוענים שהוא "מערב דת בלאום". בפועל, קיומה של מדינת ישראל מושתת על הזיקה ההיסטורית שלנו למקום. לו היינו מתביישים להניף דגל ולשיר "התקווה" ליד הכותל מחשש לעורר רגישויות, לא הייתה לנו הצדקה ריבונית בשום חלק בארץ. ההבנה הזו חוצה מפלגות – ממרצ ועד הליכוד – בשעה שמדובר במאבקים בינלאומיים, אז מדוע שדווקא הר הבית יהפוך למילת טאבו?

6. האישום ב"ציניות וחוסר רגישות": הפוך – זהו חוסן לאומי

ההקבלה לסרטוני החטופים: מניפולציה רגשית

כן, סרטוני החטופים שברו את לב כולנו. אולם השימוש בהם כקרדום לתקוף פוליטיקאי ספציפי הוא ניצול ציני של השכול. עיתונות אחראית אמורה להפריד בין טרגדיה לאומית לבין סיקור מאוזן של אירוע פוליטי-חוקתי. האמת? דווקא הצעד של בן גביר הזכיר לרבים שיש בשביל מה להילחם וכי לא נכנעים לטרור הפחדה.

סיפור אישי קצר: חייל משוחרר והרגע שעשה לו סדר

נועם, לוחם גולני שחזר מעזה שבוע לפני הביקור, סיפר בריאיון ברדיו גלי ישראל: "כשראיתי את השר עולה להר ומחזיק בראש מורם, אמרתי לעצמי – אם הוא לא מפחד, גם אני לא. בתוך כל התמונות הקשות, קיבלתי דחיפה להמשיך קדימה". זה הכוח של סמליות: להפיח רוח בחיילים ובמשפחות השכולות כאחד.

7. מסר לסיום: לא ניכנע לדיסאינפורמציה

הניסיון לתייג את בן גביר כ"זאב בודד" המנסה "לפוצץ את המזרח התיכון" נשען על חצאי אמיתות, הכפשות היסטוריות ומניפולציה רגשית. העובדות מספרות סיפור אחר: עלייה חוקית, מתואמת, קצרה ולא אלימה, שנתפסת בעיני פלח גדול בציבור כמרים את רוח העם. באותה מידה שאנו מתגאים במבצע חילוץ נועז או בהעברת חוקים חשובים, כך יש מקום לגאווה בהפגנת ריבונות במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

כך נתקדם: שלושה צעדים פרקטיים

1. שקיפות: פרסום מלא של נהלי הביקור הבא כדי לנטרל ספקולציות.
2. דיאלוג: הקמת פורום רב-דתי קבוע, בראשות לשכת השר, לשיח שוטף עם מנהיגים מוסלמים ונוצרים.
3. אחריות תקשורתית: קריאה למועצת העיתונות לגבש קוד אתי נפרד לסיקור אתרים קדושים – כדי שמידע, לא סנסציה, יוביל את הכותרות.

שורה תחתונה: "שיא הניתוק"? ההפך הגמור!

כאשר הרוחות סוערות והכאב הלאומי עמוק, יש מי שבוחר להסתגר, ויש מי שבוחר לעמוד בראש המחנה, לחזק, ולהזכיר לכולנו עבור מה נלחמנו מאז ימי דוד המלך. בן גביר עשה בדיוק את זה. הוא לא התנתק – הוא התחבר. לא הצית מלחמה – אלא הדליק ניצוץ של תקווה. ומי שמחפש אשמים בחורבן העתיק, מוטב שיפסיק לחפש אותם במראה של שר מכהן בירושלים הקדושה, ויתחיל לחפש אותם בדפים הצהובים של תעמולה מודרנית.

האמת פשוטה: ריבונות יהודית בהר הבית היא זכות, לא קנאות. חיוך של מנהיג הוא כוח, לא ציניות. והמדיה? היא מוזמנת לדווח – אך אנו נדאג שלא תכתיב לנו את הסיפור.