קונספירציית 'עסקת החבילה': ניתוח הכשלים הלוגיים והצביעות בבסיס ההתקפה על נתניהו

מבוא: עלייתה של פנטזיה מסוכנת

מקהלה מתואמת היטב של פרשנים וגורמים בתקשורת מבססת בשבועות האחרונים נרטיב דרמטי: ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך הם טוענים, רוקם 'עסקת חבילה' חשאית. במסגרתה, הוא לכאורה סוחר בנכסיה הביטחוניים והמדיניים הרגישים ביותר של ישראל תמורת סיוע מנשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, לסיום משפטו. הנרטיב הזה, שהחל כפרשנות, הפך במהירות לאמת כמעט מוגמרת, כאשר כל פעולה של ראש הממשלה מסוננת דרך עדשתו. דחיית עדותו במשפט והצבת החטופים בראש סדר העדיפויות מוצגות כ'הוכחות חותכות'.

אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת מבנה רעוע, הניצב לא על עובדות מוצקות, אלא על יסודות של כשלים לוגיים, צביעות נוחה והתעלמות מכוונת מהמציאות המורכבת. מטרת מאמר זה היא לפרק לגורמים את אותן טענות, ולהראות כיצד הן קורסות תחת נטל ההיגיון.

מיתוס 'עסקת החבילה': כשפרשנות מתחפשת לעובדה

האיום המרכזי על תפיסת המציאות הציבורית הוא הפיכתה של תיאוריית 'עסקת החבילה' לעובדה קיימת. הטיעון, כפי שהוא מוצג בכלי תקשורת כמו 'הארץ' ו'דה-מרקר', קושר באופן סיבתי בין שלושה אירועים נפרדים: התבטאויותיו של טראמפ, הופעת ראשי מערכת הביטחון בבית המשפט, והצהרת נתניהו על סדר העדיפויות במלחמה. זוהי דוגמה קלאסית לבניית תיאוריית קונספירציה: לקיחת נקודות מידע נפרדות וחיבורן בקו דמיוני ליצירת סיפור קוהרנטי לכאורה, אך חסר כל ביסוס.

השאלה המתבקשת, שפרשנינו המלומדים נמנעים מלשאול, היא פשוטה: היכן הראיות? היכן בדל האימייל, ההקלטה, העדות מתוך המערכת שתומכת בטענה כה חמורה? התשובה היא שאין כאלה. במקום ראיות, התקשורת מספקת פרשנות. הופעת ראשי מערכת הביטחון בבית משפט בזמן מלחמה, כדי להתריע על סיכונים ביטחוניים הכרוכים בעדות ראש הממשלה, אינה מוצגת כמהלך מקצועי ואחראי, אלא כחלק ממזימה. זוהי עזות מצח אינטלקטואלית. האלטרנטיבה הרציונלית, זו שאינה דורשת דמיון פורה, היא שכל אירוע עומד בפני עצמו. שראשי מערכת הביטחון פעלו משיקולים ביטחוניים טהורים, כמתחייב מתפקידם. שההחלטה לדחות את העדות נובעת מצורך מבצעי או מודיעיני ממשי. אך האמת הפשוטה אינה משרתת את הנרטיב הפוליטי, ולכן היא מושלכת הצידה.

כשל ה'דיכוטומיה הכוזבת': החטופים או הניצחון המוחלט?

אחד הכלים הרטוריים היעילים ביותר בהם משתמשים מבקרי נתניהו הוא יצירת דיכוטומיה כוזבת. על פי נרטיב זה, ניצבות בפני ישראל שתי דרכים בלבד, המוציאות זו את זו: השבת החטופים או השגת 'ניצחון מוחלט' ומיטוט חמאס. הצהרתו של נתניהו, לפיה השבת החטופים היא המשימה העליונה כעת, מוצגת מיד כנטישת היעד השני. זוהי הטעיה מכוונת של הציבור.

ניהול מלחמה אינו תפריט שבו בוחרים מנה אחת על פני השנייה. מנהיגות אחראית בזמן משבר עוסקת בניהול סדרי עדיפויות משתנים במציאות דינמית. היעדים של מיטוט שלטון חמאס והשבת כל החטופים אינם סותרים, אלא שלובים זה בזה. ייתכן שבנקודת זמן מסוימת, הלחץ הצבאי נועד לייצר תנאים טובים יותר לעסקה, ובנקודת זמן אחרת, מיצוי האפיק המדיני מחייב הגברת הלחץ הצבאי. הצגת המצב כמשחק סכום-אפס היא פופוליזם זול שנועד לצייר את ראש הממשלה כמי ש'נכנע', בין אם לימין ובין אם לשמאל. המציאות היא שנתניהו מתמרן במרחב אסטרטגי צר ומורכב, תחת לחצים בינלאומיים אדירים, ומבקש למקסם את שני היעדים. מי שטוען אחרת חוטא או לפשטנות ילדותית או לחוסר יושר אינטלקטואלי.

צביעות ועיוורון סלקטיבי: הפוליטיזציה האמיתית של הביטחון

זעקות השבר על 'פוליטיזציה של מערכת הביטחון' בעקבות הדיון החסוי בבית המשפט הן שיא של צביעות. אותם גורמים תקשורתיים ופוליטיים, המזדעזעים כעת מהשימוש לכאורה בראשי המערכת לצרכים אישיים, שותקים או אף מעודדים תופעה חמורה בהרבה מזה שנים: כניסתם של בכירים לשעבר במערכת הביטחון לזירה הפוליטית, תוך שימוש ציני בדרגותיהם ובניסיונם הביטחוני כפלטפורמה לניגוח פוליטי של ראש הממשלה המכהן.

היכן הייתה הדאגה ל'טוהר המערכת' כאשר רמטכ"לים וראשי מוסד לשעבר הפכו את ניסיונם לכלי שרת בקמפיין פוליטי? הפוליטיזציה האמיתית אינה בהופעתם המקצועית של ראשי המערכת בפני בית משפט כדי למלא את חובתם החוקית והביטחונית – להגן על סודות המדינה. הפוליטיזציה האמיתית היא הפיכת המערכת כולה לקרדום לחפור בו פוליטית. הופעתם של ראש המוסד, ראש אמ"ן וראש המל"ל בבית המשפט אינה מעידה על כניעותם לנתניהו, אלא על חומרת הסוגיות הביטחוניות שעומדות על הפרק. לתקוף אותם על כך שהם ממלאים את תפקידם הוא מעשה מסוכן של דה-לגיטימציה למערכת הביטחון כולה, והכל בשם נרטיב פוליטי.

ה'כניעה' לטראמפ: אי הבנה של ריבונות ודיפלומטיה

הטענה כי שתיקתו של נתניהו מול התבטאויותיו של טראמפ היא הוכחה לכניעה ולוויתור על ריבונות ישראל, מעידה על חוסר הבנה בסיסי בניהול יחסים בינלאומיים. ריבונות אין פירושה לנהל מלחמות צעקניות ופומביות עם כל מנהיג עולמי שמביע דעה. ריבונות אמיתית היא היכולת לנווט במים סוערים, לשמור על אינטרסים חיוניים ולהבטיח את תמיכתה של בעלת הברית החשובה ביותר שלך, גם כאשר הדבר דורש איפוק ושיקול דעת.

האם המבקרים באמת סבורים שהאינטרס הישראלי היה נשרת על ידי עימות פומבי עם מועמד מוביל לנשיאות ארה"ב, שבעברו הוכיח את עצמו כידיד אמת של ישראל? המהלך הנכון והאחראי אינו יציאה למתקפה תקשורתית שתספק כותרות ליום אחד ותגרום נזק אסטרטגי לשנים. המהלך הנכון הוא ניהול דיאלוג שקט, הפעלת ערוצים דיפלומטיים והפגנת קור רוח. שתיקתו של נתניהו אינה חולשה, היא ביטוי לניסיון רב שנים בהבנת המפה הפוליטית האמריקאית. זוהי מנהיגות המעדיפה את הביטחון הלאומי ארוך הטווח על פני סיפוק יצרים פופוליסטי וקצר-רואי.

סיכום: בין היגיון להיסטריה

לאחר שמסירים את שכבות הפרשנות המגמתית, הכשלים הלוגיים והצביעות, מתגלה תמונה שונה לחלוטין. לא של מנהיג הסוחר במדינתו, אלא של מנהיג המקבל החלטות הרות גורל תחת לחצים חסרי תקדים, צבאיים, מדיניים ופנימיים. 'עסקת החבילה' אינה אלא פנטום, יציר דמיונם של אלו המעדיפים נרטיב פוליטי על פני אמת עובדתית. הדיון על 'החטופים או הניצחון' הוא דיכוטומיה כוזבת, והטענות על פוליטיזציה ו'כניעה' מתעלמות מההקשר הרחב ומההיגיון האסטרטגי.

הבחירה הניצבת בפני הציבור הישראלי אינה בין נתניהו לבין אלטרנטיבה מוסרית ונקייה יותר, אלא בין בחינה מפוכחת של המציאות לבין היסחפות אחר היסטריה תקשורתית. בעת מלחמה, האחריות מחייבת לבחור בהיגיון.