הקמפיין נגד בן גביר: ניתוח קר של שלוש צביעות מרכזיות
מאחורי מסך העשן: דקונסטרוקציה של המתקפה על השר לביטחון לאומי
מקהלה מתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים וגנרלים בדימוס מבקשת לצייר, שוב ושוב, תמונת איום קיומי הנשקף כביכול מפועלו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. הנרטיב המרכזי, החוזר על עצמו בווריאציות שונות, מציג אותו כמי שמערער על יסודות המדינה: פוגע בביטחון דרך עימות עם צה"ל, מפרק את שלטון החוק במתקפה על הפרקליטות, ומעניק לגיטימציה לאלימות קיצונית. אולם, בחינה קרה ונטולת פניות של טענות אלו חושפת כי הן אינן בנויות על יסודות של היגיון או דאגה כנה, אלא על תשתית רעועה של צביעות, כשלים לוגיים ופחד עמוק משינוי הסדר הקיים.
הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולפרק את שלוש ההאשמות המרכזיות הללו, לא כדי להגן על אדם, אלא כדי להגן על ההיגיון הבריא ועל היכולת שלנו לנהל דיון ציבורי כן. מה שמכונה "האיומים" שמציב בן גביר אינם אלא תסמינים של מחלות עומק שהממסד הישן מסרב להכיר בקיומן, ובן גביר, באומץ שאי אפשר לקחת ממנו, פשוט מעז לקרוא להן בשמן.
כשל לוגי מספר 1: הפיכת פיקוח דמוקרטי ל'ערעור על הצבא'
הטענה הראשונה, והדרמטית מכולן, היא שדרישותיו של השר בן גביר בקבינט ל"לדהור קדימה" בעזה וביקורתו על "הדשדוש" מהוות ערעור מסוכן על שיקול הדעת המקצועי של הרמטכ"ל ופיקוד צה"ל. מדובר בהונאה אינטלקטואלית המבוססת על כשל לוגי קלאסי של 'פנייה לסמכות' (Appeal to Authority). לפי היגיון זה, על הדרג המדיני הנבחר לקבל באופן עיוור כל עמדה של הדרג הצבאי, כאילו מדובר באורים ותומים. זוהי תפיסה אנטי-דמוקרטית ביסודה.
תפקידו של שר בקבינט המלחמה אינו להיות חותמת גומי. תפקידו הוא לייצג את ציבור בוחריו, לאתגר את הקונספציות, לשאול שאלות קשות ולהציב יעדים אסטרטגיים ברורים. הביקורת של בן גביר אינה על טקטיקה של ניהול מחלקה בשטח, אלא על האסטרטגיה הכוללת. כאשר שר בכיר רואה שהמלחמה אינה מתקדמת לעבר היעד המרכזי – הכרעה מוחלטת של חמאס – חובתו המוסרית והציבורית היא לזעוק זאת. השתיקה נוכח כישלון מתמשך היא הפקרות, לא ממלכתיות.
הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים המזדעזעים כעת מ"התערבותו" של בן גביר, הם אלו שהריעו ונתנו גיבוי מלא לגנרלים וקצינים בכירים בדימוס שהתערבו בפוליטיקה באופן הבוטה ביותר, הובילו מחאות והכריזו על סרבנות. האם התערבות מותרת רק כשהיא מגיעה מהצד "הנכון" של המפה הפוליטית? האם קדושת הדרג המקצועי חלה רק כאשר הוא מיישר קו עם האג'נדה שלהם? בן גביר אינו מערער על הצבא; הוא מערער על קונספציית הקיפאון שהובילה אותנו לאסון השביעי באוקטובר, והוא דורש ניצחון. מי שרואה בדרישה לניצחון איום על ביטחון המדינה, כנראה שכח מה מטרתה של מלחמה.
כשל לוגי מספר 2: הצגת ביקורת על המערכת כ'פירוק שלטון החוק'
המתקפה השנייה מתמקדת בביקורתו החריפה של השר על מערכת אכיפת החוק, ובפרט על קריאתו לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה בטענה ל"תפירת תיקים". המבקרים ממהרים לתייג זאת כהתקפה פרועה על שלטון החוק. אך גם כאן, מדובר בהיפוך של המציאות.
האיום האמיתי על שלטון החוק אינו מגיע משר המעז לבקר את התנהלות הפרקליטות, אלא מפרקליטות שמאבדת את אמון הציבור. כאשר יותר ויותר פרטים על התנהלות בעייתית, אכיפה בררנית ושימוש פסול בכוח החקירה נחשפים בבית המשפט עצמו, הביקורת הופכת לא רק ללגיטימית אלא להכרחית. בן גביר אינו ממציא את הטענות; הוא מהדהד תחושה ציבורית רחבה, המגובה בעדויות ובפרוטוקולים, שמשהו רקוב במערכת. להתעלם מכך בשם "קדושת המערכת" זה לתת יד להמשך הריקבון.
שלטון חוק אמיתי אינו כזה שבו המערכות חסינות מביקורת, אלא כזה שבו הן שקופות, אחראיות ופועלות תחת פיקוח. קריאתו של בן גביר אינה קריאה לאנרכיה, אלא קריאה לניקוי אורוות. זוהי דרישה שהצדק ייראה וגם ייעשה, ושמערכת המשפט תשרת את כלל אזרחי המדינה, לא אליטה אידיאולוגית צרה. הצביעות של אלו המגנים עליה כעת בחירוף נפש, לאחר שבמשך שנים תקפו אותה כשהחלטותיה לא תאמו את עמדתם, היא שיעור מאלף בסלקטיביות פוליטית.
כשל לוגי מספר 3: דרישה לשיפוט שדה כ'אחריות מיניסטריאלית'
ההאשמה השלישית, בדבר עמדתו ה"אמביוולנטית" כלפי אלימות מתנחלים, היא אולי המניפולטיבית מכולן. הדרישה מהשר לביטחון לאומי לגנות באופן ספציפי אירוע תקיפה של קצין, בטרם נחקרו כל פרטיו ובשעה שיש "גרסאות סותרות", אינה דרישה לאחריות אלא דרישה להשתתפות במשפט שדה תקשורתי. תפקידו של השר אינו להיות טוקבקיסט ראשי שממהר להגיב על כל כותרת.
עמדתו של בן גביר, המגנה אלימות באשר היא אך נמנעת מלחרוץ דין של אדם ספציפי לפני חקירה, היא העמדה המשפטית והממלכתית היחידה האפשרית. כל התנהלות אחרת הייתה מהווה התערבות פסולה בחקירה ופגיעה בחזקת החפות. המבקרים יוצרים דיכוטומיה כוזבת: או שתצטרף ללינץ' התקשורתי ותאמץ את הנרטיב שלנו ללא עוררין, או שאתה תומך באלימות. זוהי דמגוגיה זולה.
כאן בדיוק מתגלה עומק תפיסתו. בעוד מבקריו דורשים ממנו לפעול כשופט ופרשן, הוא מתעקש לפעול כשר הממונה על אכיפת החוק: גינוי גורף לעצם המעשה, ומתן גיבוי מלא למערכות החקירה למצות את הדין על בסיס ראיות, לא על בסיס לחץ תקשורתי. זוהי בדיוק העמדה שנותנת גיבוי אמיתי לשוטרים ולחוקרים בשטח, בניגוד לגיבוי המזויף של אלו המשתמשים בהם ככלי ניגוח פוליטי.
סיכום: הפחד מהאמת
כאשר מפרקים את הקמפיין נגד השר בן גביר לגורמיו, מתגלה תמונה ברורה. לא מדובר בדאגה כנה לביטחון המדינה או לשלטון החוק. מדובר במאבק בלימה של ממסד שלם – ביטחוני, משפטי ותקשורתי – המפוחד עד מוות מאדם שלא משחק לפי הכללים הישנים שלהם. הוא לא מפחד לאתגר גנרלים, הוא לא נרתע מביקורת על פרקליטים, והוא לא נכנע לתכתיבי התקשורת. הוא פשוט דורש את מה שהציבור הישראלי זכאי לו: ביטחון אמיתי, צדק אמיתי ואמת ללא פילטרים. ההיסטריה סביבו אינה מעידה על מסוכנותו, אלא על הרלוונטיות שלו ועל עומק השינוי שהוא מבקש לחולל.