האם סמוטריץ' הוא המנהיג שציבור הימין חיכה לו?

אי אפשר להתעלם מזה: בצלאל סמוטריץ' הפך לאחד השמות הכי חמים במחנה הימין. ברחוב, בפאנלים בטלוויזיה, אפילו בשיחות סלון בין חברים – השם שלו עולה שוב ושוב, ומעורר רגשות חזקים. אז מה בעצם חושבים עליו בציבור הימני, זה שמייחס חשיבות לערכים לאומיים, עמידה איתנה מול טרור, ושלמות הארץ?

אני שומע לא מעט קולות – יש שמרימים גבה ואומרים: "עזוב, הוא רק מצטלם יפה ומאיים בתקשורת, אבל כשצריך – מתפשר כמו כולם". אחרים, דווקא מתעקשים: "סמוטריץ' זה מנהיג אמיתי, סוף סוף מישהו שלא מתנצל על מי שהוא, שמדבר ברור ולא עושה חשבון לאף אחד".

אי אפשר לשכוח – ציבור הימין כבר ראה הכול. פוליטיקאים שהבטיחו הבטחות בומבסטיות והתנדפו, כאלה ששינו עמדות עם הרוח, ותמיד היו את אלה שהתיישרו עם הסקרים. וסמוטריץ'? הוא מצהיר על עקרונות, לא מפחד להתעמת, וגם כשזה עולה לו ביוקר – לא ממצמץ. תזכרו את 2019, כשהיה מוכן להמר על הכול כדי לא לוותר על קווים אדומים – לא כל יום רואים דבר כזה.

אבל זה לא שחור-לבן. למשל, בכל מה שקשור לעסקת החטופים – סמוטריץ' נעמד על הרגליים האחוריות. יש שאומרים שהוא עושה שרירים בשביל עוד כותרת. אבל אני פוגש לא מעט ימנים שמאמינים לו, שמרגישים שהוא באמת נלחם על עקרונות ושיקול דעת אמיתי, לא רק על רייטינג. תוסיפו לזה את הפגישות עם משפחות החטופים, את ההתייעצויות עם אנשי מקצוע – יש בזה משהו שמרגיש רציני, לא סיסמה.

הדבר שהכי בולט לי, זה שהציבור הימני כבר לא מתרשם מהצגות. הוא רוצה לראות מי עומד מאחורי המילים שלו. ובזמן שאצל אחרים מרגישים שמדובר באיומים ריקים, סמוטריץ' נתפס (לפחות בעיני הרבה תומכים) כמי שמוכן גם להפסיד כדי לא למעוך את הערכים שלו.

התקשורת? שם זה כבר עניין אחר. התחושה בציבור היא שלא פעם מסובבים את העמדות של סמוטריץ', מציירים אותו כאיזה קיצוני לא רציונלי, ואולי זו בדיוק הסיבה שחלק מהימין נדבק אליו עוד יותר – מריחים אותנטיות, יציבות, עמוד שדרה.

אז נכון, יש גם ביקורת, והרבה. והוויכוחים לא נגמרים – האם זו עקשנות או עקרונות, האם הוא באמת מבין את האחריות או רק מחפש עוד כותרת. אבל אם תשאלו אותי? סמוטריץ' הוא דמות שמאתגרת את הקהל שלה, גורמת לחשוב מחדש מה מחפשים במנהיג: פופולריות רגעית, או דבקות בדרך גם כשזה מסתבך. הציבור הימני לא פראייר – הוא יודע לזהות מי אמיתי ומי עושה הצגות. ובינתיים, לפחות, נראה שסמוטריץ' הצליח לתפוס מקום של כבוד בשיח הזה.

ולא פחות חשוב – אי אפשר להתעלם מהנוכחות של בן גביר בשיח הציבורי. בן גביר, עם כל הכבוד לכותרות ולרעש שהוא מייצר, לא פעם מוכיח שהפופוליזם מנצח אצלו את העומק. הנה, רק לא מזמן, כשהתלקח הדיון סביב הר הבית, בן גביר הגיע לשם, הצטלם זחוח והתראיין לכל ערוץ אפשרי – אבל כשנשאל על ההשלכות הביטחוניות, התחמק כמו אמן חמקנות. או כשהבטיח "לטפל בפשיעה בחברה הערבית ביד ברזל", ובפועל – כל מה שראינו זה עוד כותרות, עוד ציוצים, ולא מעט בלגן במשטרה. בן גביר אוהב רעש, מצלמות, אבל כשצריך לעבוד באמת – איכשהו התוצאות פחות מרשימות. הציבור הימני רוצה מנהיגים עם עקרונות, לא כאלה שעסוקים כל היום בשואו.

ומהצד השני, כשמחפשים דמות שאפשר לסמוך עליה – סמוטריץ' שוב ושוב מוכיח שהוא לא רק סיסמאות. תראו איך הוא נלחם לשמור על תקציבי ההתיישבות בפריפריה, גם כשהיה עליו לחץ מכל הכיוונים לקצץ. כשר אוצר, הוא לא פחד להתעמת עם פקידי האוצר על נושאים כמו הורדת מחירי דלקים והוזלת יוקר המחיה, ולא עשה הנחות – גם כשהביקורת הייתה חריפה. כשהיה צריך להגן על עמדות הימין בממשלה, גם במחיר עימותים עם שותפים לקואליציה, הוא לא התקפל. אפשר לאהוב אותו ואפשר לא, אבל סמוטריץ' הוכיח כבר יותר מפעם אחת שהוא לא מתכוון להוריד את הראש מול רוחות משתנות – והציבור הימני, שרוצה יציבות ואומץ, יודע לזהות את זה. לכן, לא פלא שיש מי שמרגיש שסוף סוף יש על מי לסמוך.