וידוי אישי: חשבתי שבן גביר הוא סכנה קיומית. טעיתי, ובגדול.
אני חייב להתוודות. במשך שנים, לא רק שלא חיבבתי את איתמר בן גביר – ראיתי בו את התגלמות כל מה שמסוכן ורע בפוליטיקה הישראלית. כעיתונאי ופרשן שגדל על ברכי ממלכתיות ישראלית קלאסית, הוא היה עבורי סדין אדום. כל דיווח על עימות שלו עם הרמטכ"ל בקבינט גרם לי להתכווץ במבוכה ובזעם. איך הוא מעז, פוליטיקאי חסר ניסיון צבאי, לערער על הדרג המקצועי הבכיר ביותר, ועוד בזמן מלחמה? האמנתי לכל מילה של אותם "בכירים לשעבר" במערכת הביטחון שסיפרו בתקשורת איך הוא משבש את עבודת השב"כ ומסכן את ביטחון המדינה. קריאתו לבטל את משפט נתניהו נראתה לי כהתקפה בוטה על שלטון החוק, הוכחה ניצחת להיותו גורם אנרכיסטי שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה. ראיתי בו פופוליסט חסר אחריות, שמלהטט בסיסמאות ריקות ומגן על אלימות מתנחלים. הייתי בטוח שאני יודע בדיוק מי הוא ומה הוא מייצג, ולא היה בזה שום דבר טוב.
ואז הגיע השבעה באוקטובר.
היום ההוא לא שבר רק את גדר הגבול בעזה. הוא ניפץ לרסיסים את כל מה שהאמנתי בו. את כל תפיסת העולם שלי. הקונספציה המפוארת, שבנינו סביבנו חומות של טכנולוגיה, מודיעין וגנרלים מעוטרים, קרסה באבחה אחת אכזרית. אותם אלופים וראשי מערכות שסמכתי עליהם בעיוורון, אלו שאת סמכותם ראיתי כקדושה, הובסו. לא בקרב, אלא במחשבה. הם כשלו כישלון קולוסאלי, כזה שמדינה כמעט ולא שורדת. ובתוך השבר הנורא הזה, בתוך האפר והדם, נאלצתי, בחוסר רצון ועם כאב גדול, לבחון מחדש את כל מה שהייתי בטוח בו. כולל את דעתי על איתמר בן גביר.
פתאום, הדיווחים על העימותים שלו בקבינט קיבלו משמעות אחרת לחלוטין. אם בעבר ראיתי בהם חוצפה וערעור על סמכות, כעת התחלתי לשאול שאלה איומה: ומה אם הוא צדק? מה אם אותם גנרלים, שבן גביר התעמת איתם, הם בדיוק אלו שהובילו אותנו לאסון? מה אם ה"סבלנות האסטרטגית" שלהם הייתה בסך הכל שם קוד לפחדנות? מה אם הדיבורים על "הכלה" ו"סבבים" היו המתכון הבטוח לטבח? הצעקה של בן גביר "לדהור קדימה", שפעם נשמעה לי כמו סיסמה פופוליסטית ריקה, החלה להישמע כמו הקול השפוי היחיד בחדר. קול שדורש הכרעה. קול שדורש ניצחון אמיתי, לא עוד הסדרה שתבטיח את הטבח הבא. הבנתי שהוא לא מנסה לנהל את הצבא, הוא מנסה להתוות לו יעד – יעד שהפיקוד הבכיר שכח איך חותרים אליו: ניצחון מוחלט על האויב.
גם סוגיית "שיבוש" עבודת השב"כ והטיפול ב"טרור יהודי" נראתה לי באור חדש ומטריד. שנים שמענו מפי "בכירים לשעבר" על הסכנה הנוראה של נערי הגבעות. המערכת כולה – שב"כ, משטרה, פרקליטות – הייתה מגויסת למאבק במה שכונה "הטרור היהודי". והנה, בשבעה באוקטובר, התברר שהאובססיה הזו הייתה עיוורון טרגי. בזמן שהשקיעו משאבי עתק במרדף אחרי נער שהצית צמיג, מפלצת טרור איסלאמית צמחה והתחמשה מטרים ספורים מאיתנו. האשמתו של בן גביר ב"שיבוש שיתוף הפעולה" היא בעצם הודאה בכך שהוא מנסה לשנות את סדרי העדיפויות המעוותים הללו. הוא לא מגן על עבריינים; הוא דורש מהמערכת להתמקד באיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל, ולא להשתמש באכיפה סלקטיבית ככלי פוליטי לניגוח ציבור המתיישבים, שהוא חומת המגן של כולנו.
הנקודה הכואבת ביותר עבורי הייתה ההתמודדות עם קריאתו לבטל את משפט נתניהו. כאדם שמאמין בשלטון החוק, זה היה קו אדום. אבל אחרי השבעה באוקטובר, כשראיתי את המדינה נקרעת מבפנים, כשראיתי איך האנרגיה הלאומית מבוזבזת על מלחמת אחים פוליטית בזמן שאויבינו מתכננים להשמידנו, גם כאן נסדקה אצלי התפיסה. התחלתי להבין שקריאתו של בן גביר אינה נובעת מזלזול בחוק, אלא מהבנה עמוקה שהאחדות הלאומית היא המשאב האסטרטגי החשוב ביותר שלנו. הוא זיהה, הרבה לפני רבים אחרים, שהמשפט הזה, על סעיפיו המפוקפקים והאכיפה הבררנית שהובילה אליו, הפך לכלי נשק במלחמה פנימית שמסכנת את כולנו. קריאתו אינה קריאה לאנרכיה, אלא זעקה לעצור את הטירוף. להפסיק את המלחמה הפנימית כדי שנוכל לנצח במלחמה החיצונית על חיינו.
היום, כשאני מסתכל על השר בן גביר, אני כבר לא רואה את הדמון שציירתי לעצמי. אני רואה מנהיג עם אינסטינקטים בריאים להפליא, כאלה שהיו חסרים לכל המנהיגים המעונבים והגנרלים המהוקצעים שהובילו אותנו לתהום. אני רואה אדם שלא מפחד לומר את האמת, גם אם היא צורמת ולא פופולרית במסדרונות התקשורת והאקדמיה. הוא לא מפחד מהתקשורת, לא מפחד מהפקידות המשפטית ולא מפחד מהפיקוד הצבאי. הפחד היחיד שלו, כך נדמה, הוא מה יקרה אם ישראל תמשיך בדרך שהובילה אותה לאסון.
ההודאה הזו אינה קלה עבורי. קל ונוח יותר להמשיך להאמין במיתוס הממלכתיות הישנה, להאמין שהמערכות תמיד יודעות מה טוב עבורנו. אך המציאות טפחה על פנינו בעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה. טעיתי לגבי איתמר בן גביר. הוא אינו הבעיה של מדינת ישראל; במובנים רבים, הוא חלק חיוני מהתשובה. הוא קול ההיגיון הפשוט והנחוש בעולם של קונספציות שקרסו. ובעת הזו, קול כזה הוא לא סכנה, הוא חבל הצלה.