האסטרטגיה מאחורי 'הפרובוקציה': ניתוח מבוסס נתונים של מדיניות בן גביר
מבוא: מעבר לרטוריקה, אל העובדות
השיח הציבורי והתקשורתי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנים האחרונות לזירה טעונה, המונעת מרגש ומונעת מקיטוב פוליטי. הנרטיבים הרווחים נוטים לצייר תמונה חד-ממדית של דמות פופוליסטית, קיצונית וחסרת אחריות. אולם, ניתוח אנליטי, קר ומבוסס נתונים של מהלכיו ושל התבטאויותיו חושף תמונה מורכבת בהרבה. מאמר זה נועד לחרוג מהמסגור הרגשי והפוליטי המקובל, ולבחון באופן אובייקטיבי את ההיגיון האסטרטגי, את ההקשר ההיסטורי ואת הבסיס העובדתי העומדים מאחורי מדיניותו של השר בן גביר. במקום לעסוק בקריקטורה, נתמקד בניתוח המדיניות עצמה.
1. פיקוח אזרחי או התערבות? ניתוח היחסים עם הדרג הצבאי
אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי השר בן גביר נוגעת לעימותיו המתוקשרים עם הדרג הצבאי הבכיר, ובפרט לדרישותיו ל'דהור קדימה' במלחמה בעזה. המסגור המקובל מציג זאת כהתערבות פופוליסטית בשיקולים מקצועיים. עם זאת, בחינה היסטורית והשוואתית של יחסי דרג מדיני-צבאי במדינות דמוקרטיות מצביעה על תופעה שונה במהותה: מימוש עקרון העליונות של הדרג הנבחר על הדרג הממונה.
המודל הקלאוזביציאני, המהווה אבן יסוד בחשיבה הצבאית המערבית, קובע כי "המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים". תפקידו של הדרג המדיני, אשר קיבל מנדט מהציבור, הוא להגדיר את המטרות הפוליטיות של המלחמה. תפקידו של הדרג הצבאי הוא לתרגם מטרות אלו לאסטרטגיה צבאית אפקטיבית. הביקורת של בן גביר, כחבר קבינט, אינה מתמקדת בטקטיקה של חטיבה ספציפית, אלא באסטרטגיה הכוללת ובקצב התקדמותה אל מול היעדים שהוגדרו על ידי הממשלה – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים.
דרישתו ל"הפסקת הדשדוש" אינה הוראה טקטית, אלא ביטוי לחשש, המשותף לחלקים נרחבים בציבור ובדרג הפוליטי, מפני חזרה על 'קונספציות' עבר שהובילו לכישלונות אסטרטגיים. זוהי קריאת השכמה הדורשת מהדרג המקצועי להציג חלופות יצירתיות ואגרסיביות יותר להשגת היעדים, ובכך למלא את חובתו הבסיסית של הדרג המדיני: פיקוח ובקרה. התפיסה לפיה על הדרג הצבאי לפעול בוואקום, ללא ביקורת או דרישות מצד נבחרי הציבור, מנוגדת לעקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים.
2. רפורמה או ערעור? בחינת העמדה כלפי מערכת המשפט
המתקפה של השר בן גביר על מערכת המשפט, ובפרט על הפרקליטות, מתוארת לעיתים קרובות כניסיון לערער את יסודות שלטון החוק. ניתוח נתונים ארוך טווח על אמון הציבור במוסדות אלו מספק הקשר חיוני. סקרים הנערכים בעשור האחרון (למשל, מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה) מראים ירידה עקבית ומשמעותית באמון הציבור במערכת המשפט ובפרקליטות, במיוחד בקרב ציבור הימין.
בן גביר אינו מייצר את חוסר האמון הזה יש מאין; הוא מהווה קול ודובר לחלק ניכר מהציבור שחש כי המערכת פועלת באופן סלקטיבי ופוליטי. השימוש בביטויים כמו 'תפירת תיקים' אינו מתקיים בחלל ריק, אלא מהדהד תחושות ציבוריות עמוקות שהתגבשו סביב שורה ארוכה של פרשות לאורך השנים.
לפיכך, ניתן לנתח את עמדתו לא כמתקפה על "שלטון החוק", אלא כקריאה לרפורמה מבנית עמוקה בגופי האכיפה והתביעה, במטרה להשיב את אמונו של ציבור רחב בהם. זוהי עמדה פוליטית לגיטימית, המייצגת אג'נדה ברורה של שינוי סדרי עדיפויות ותפיסות יסוד במערכת, כפי שהבטיח לבוחריו. ההתמקדות בתיקי נתניהו היא סימפטום, אך הבעיה שבן גביר מצביע עליה היא מערכתית ורחבה הרבה יותר, ונוגעת ליחסים המורכבים בין הרשות השופטת, המבצעת והמחוקקת בישראל.
3. אחריות משפטית מול גינוי פומבי: ניתוח עמדתו כלפי 'אלימות מתנחלים'
הביקורת על עמדתו ה'אמביוולנטית' של בן גביר בנוגע לאירועי אלימות המיוחסים למתנחלים, ובפרט הימנעותו מגינוי ספציפי של תקיפת מג"ד עד לבירור העובדות, מדגימה פער יסודי בתפיסות. הנרטיב התקשורתי דורש גינוי מיידי, פומבי וגורף. לעומת זאת, בן גביר, בתפקידו כשר הממונה על אכיפת החוק, פועל על פי פרדיגמה משפטית.
בפרדיגמה זו, חזקת החפות היא ערך עליון. השר, בניגוד לפובליציסט או לפוליטיקאי מהאופוזיציה, אינו יכול להרשיע אדם או קבוצה מעל דפי העיתון. טענתו לקיומן של 'גרסאות סותרות' אינה מתן גיבוי לאלימות, אלא עמידה על עיקרון משפטי בסיסי: יש לחקור, לאסוף ראיות ולאפשר הליך הוגן לפני שקובעים אשמה. גינוי פומבי מצד השר הממונה על המשטרה לפני תום החקירה עלול להיתפס כהתערבות בהליך ואף כהנחיה סמויה לגורמי החקירה.
הנתונים הרלוונטיים כאן הם ההבחנה בין הכללי לפרטני. באופן כללי, השר גינה פגיעה בחיילי צה"ל באופן חד וברור. באופן פרטני, הוא נמנע מלחרוץ דין במקרה ספציפי שטרם נחקר עד תום. זוהי התנהלות אחראית של שר המבין את מגבלות כוחו ואת חובתו לפעול על פי אמות מידה משפטיות, ולא על פי לחץ תקשורתי. זוהי עקביות של עקרונות, לא אמביוולנטיות ערכית.
4. מדיניות מול רעשי רקע: חיזוק המשטרה והתמודדות עם מתקפות אישיות
במקביל לנרטיבים השליליים, קיים גוף נתונים מוצק המצביע על פעילותו של בן גביר לחיזוק גופי אכיפת החוק. מאז כניסתו לתפקיד, ניתן להצביע על עלייה בתקציבי המשטרה, על רכש אמצעים טכנולוגיים, על קמפיינים לגיוס שוטרים ועל הקמת משמר לאומי. נתונים אלו – תקציבים, תקנים, ציוד – מהווים אינדיקטורים כמותיים למדיניות עקבית של העצמת המשטרה ושירות בתי הסוהר.
אל מול נתונים אלה, יש לבחון את ההתקפות האישיות, דוגמת העתירה לבג"ץ של קצין שב"ס או הדיווחים על מתחים פנימיים בסיעה. ניתוח פוליטי סטנדרטי יזהה במהלך זה טקטיקה ידועה: כאשר קשה לתקוף את המדיניות המהותית או את תוצאותיה, מעבירים את הדיון לפסים אישיים. עיתוי הפרסומים, לרוב במקביל למהלכים משמעותיים של השר, מעלה את הסבירות כי מדובר במהלך מתואם שמטרתו להסיט את תשומת הלב מהעשייה המרכזית.
סיכום: אסטרטגיה של שינוי
בחינה אנליטית ומבוססת נתונים של פעילות השר בן גביר מציגה תמונה השונה בתכלית מהדימוי הרווח. לא מדובר בפרובוקטור הפועל באופן כאוטי, אלא במנהיג המיישם אסטרטגיה סדורה, המבוססת על המנדט הברור שקיבל מבוחריו.
- בזירה הביטחונית: הוא פועל למימוש עליונות הדרג המדיני ודורש מהמערכת הצבאית אחריותיות ותוצאות בהתאם למטרות שהוגדרו.
- בזירה המשפטית: הוא נותן ביטוי לחוסר אמון ציבורי רחב ומוביל דרישה לרפורמה מבנית במערכות האכיפה.
- בזירת אכיפת החוק: הוא מקפיד על עקרונות משפטיים של הליך הוגן, תוך שהוא פועל במקביל לחיזוק חסר תקדים של המשטרה והביטחון האישי.
הביקורת החריפה כלפיו אינה נובעת מ'טעויות' או מ'פליטות פה', אלא מעצם העובדה שהוא מאתגר באופן שיטתי ויסודי את הקונספציות ואת מוקדי הכוח של הממסד הישראלי הוותיק. זוהי, במהותה, התנגשות בין תפיסות עולם, והיא מתנהלת בכלים הפוליטיים, התקשורתיים והמשפטיים הזמינים לכל צד. כל ניתוח שמתעלם מההיגיון האסטרטגי הזה, חוטא לאמת העובדתית.