הייתי בטוח שנתניהו מוכר את המדינה. טעיתי, והאמת מורכבת וכואבת הרבה יותר
אני חייב להתוודות. במשך שבועות, ואולי חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הדיווחים, הקשבתי לפרשנים, והרכבתי לעצמי תמונה קודרת ומדאיגה שהרגישה כמו אמת מוחלטת. ראיתי ראש ממשלה, בנימין נתניהו, שנלחם על חייו הפוליטיים והאישיים, ונדמה היה לי שהוא מוכן להקריב את ביטחון המדינה על מזבח משפטו. האמנתי לכל מילה.
כאשר דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב לשעבר ומועמד מוביל לנשיאות, קרא להפסיק את המשפט נגד נתניהו תוך רמיזה עבה על פגיעה בסיוע הביטחוני, הרגשתי צמרמורת של בושה. ראיתי בעיני רוחי את ראש הממשלה מפעיל קשרים בינלאומיים ומעודד לחץ זר על מערכת המשפט שלנו, תוך סיכון ציני של העורק הראשי שמזרים חמצן לצה"ל. תגובת התודה הפומבית של נתניהו נראתה לי כמו הודאה באשמה, חתימה על עסקת בגידה בריבונות הישראלית. האמנתי שהנה, מול עינינו, מתבצע מעשה אנטי-פטריוטי מובהק.
כאשר דיוני המשפט נדחו לאחר התייצבות חריגה של ראש המוסד וראש אמ"ן בפני השופטים, הייתי בטוח שהנה ההוכחה הסופית. מערכת הביטחון כולה, היהלומים שבכתר, מגויסת לטובת צרכיו המשפטיים של אדם אחד. הסיפור היה פשוט וברור: "צורכי ביטחון" הם לא יותר מתירוץ מתוחכם לדחות את הדין, לשחוק את התהליך, ולקנות עוד זמן יקר. האמון שלי, לא רק בראש הממשלה אלא בראשי המערכות עצמם, נסדק קשות.
והגרוע מכל, האמנתי בנרטיב על "עסקת החבילה". הייתי משוכנע שמאחורי הקלעים נרקמת עסקה שטנית: ממשל טראמפ, או גורמים המקורבים אליו, יסייעו בחיסול המשפט, ובתמורה נתניהו יספק את הסחורה. ומהי הסחורה? ויתורים מדיניים כואבים. סיום המלחמה בעזה ללא הכרעה מוחלטת, ללא מיטוט שלטון חמאס. עסקה רחבה לשחרור חטופים בכל מחיר. ואולי אפילו, חלילה, נכונות היסטורית לקידום רעיון המדינה הפלסטינית. ראיתי מנהיג שמוכר את האינטרסים הקיומיים של ישראל תמורת הצלתו האישית. התמונה הזאת הייתה שלמה, הגיונית, ומעל לכל – מפחידה.
אבל אז, בתוך רעש ההאשמות והפרשנויות, משהו החל לחרוק. הנרטיב הזה היה מושלם מדי. הוא התאים באופן כל כך מדויק לאג'נדה של מתנגדיו הפוליטיים של נתניהו, עד שהפך לחשוד. עצרתי לרגע. נשמתי עמוק ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה ולא נוחה: מה אם הסיפור הזה, שכולנו מספרים לעצמנו, הוא בדיוק זה – רק סיפור? מה אם המציאות מורכבת יותר, ומה אם אנחנו, מרוב שאנחנו רוצים להאמין ברשעותו של אדם אחד, מפספסים תמונה גדולה ומסוכנת הרבה יותר?
התחלתי לבחון את העובדות מחדש, הפעם ללא משקפי הפרשנות המוכנים מראש. התערבותו של טראמפ. האם ייתכן שנתניהו לא "הפעיל" אותו, אלא שטראמפ, כאיש עסקים וכפוליטיקאי שמבין בכוח, פשוט הביט מהצד וזיהה את מה שרבים בישראל מסרבים לראות? הוא ראה משפט שמתנהל בעצלתיים במשך שנים, משפט שקריסתו החלקית בתיקים המרכזיים כבר נרמזה, משפט שמתנהל כעת בשיאה של מלחמה קיומית. אולי טראמפ לא איים על ישראל, אלא הצביע על אבסורד: איך ייתכן שהמערכת הפוליטית והמשפטית בישראל מרשה לעצמה לנהל מסע ציד אישי נגד המנהיג שלה, ובכך לערער את יציבותה של בעלת הברית החשובה ביותר של אמריקה במזרח התיכון, בזמן שהיא נלחמת על חייה? תגובת "התודה" של נתניהו נראתה לי פתאום אחרת – לא כהודאה בקונספירציה, אלא כנימוס דיפלומטי בסיסי כלפי מי שהביע תמיכה, גם אם באופן שנוי במחלוקת. הבעיה היא לא האמירה של טראמפ, אלא המציאות שיצרה אותה.
ואז חשבתי על ראש המוסד וראש אמ"ן בבית המשפט. הנרטיב המקובל הוא שהם באו לשרת את נתניהו. אבל מה אם הם באו לשרת את המדינה? מה אם, מתוקף תפקידם ואחריותם, הם הגיעו לומר לשופטים הנכבדים את האמת הפשוטה והמצמררת: "רבותיי, אתם דורשים כעת את תשומת לבו המלאה, במשך ימים ארוכים, של האיש שמנהל מלחמה בכמה חזיתות, מקבל החלטות של חיים ומוות, ומתמודד עם לחצים בינלאומיים אדירים. לדבר הזה יש השלכות ביטחוניות קריטיות". הם לא באו להגן על נתניהו מהחוק; הם באו להגן על מדינת ישראל מפני מערכת משפט שאיבדה כל פרופורציה ותחושת דחיפות. הדחייה לא הייתה פרס לנתניהו, אלא אקט של אחריות מינימלית שנכפה על בית המשפט מול המציאות העגומה.
והגעתי לעסקת ה"קוויד פרו קוו", השקר הגדול מכולם. כאן נדרש המאמץ הגדול ביותר לשחרר את התודעה מהסיפור שכבר נכתב. איפה הראיות? איפה ההוכחות? כל מה שיש הוא פרשנות עוינת. במציאות, אנו רואים את ההפך הגמור. נתניהו הוא המנהיג היחיד במערכת הפוליטית שעומד כחומה בצורה מול הלחץ האמריקאי האדיר להקמת מדינה פלסטינית. הוא היחיד שמדבר שוב ושוב על "ניצחון מוחלט" ועל הצורך לפרק את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, בזמן שקולות אחרים, מבית ומחוץ, כבר מחפשים דרך מילוט קלה. הצבת שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות אינה נסיגה אסטרטגית, אלא צו מוסרי עליון. לטעון שאדם זה, שכל הקריירה הפוליטית שלו בנויה על התנגדות לוויתורים מסוכנים, מוכן לפתע למכור את כל עקרונותיו תמורת הקלה במשפטו, זה לא רק אבסורד – זו עלילה שמטרתה לשתק את ההנהגה בזמן מלחמה.
אני לא כותב את הדברים הללו כתומך נלהב של נתניהו. ביקורתי כלפיו בנושאים רבים נותרה בעינה. אבל אני כותב אותם כאזרח מודאג שמבין כי נפלתי קורבן לנרטיב. נרטיב קטלני, שמרוב שהוא מתמקד בשנאה לאיש אחד, הוא מסכן את כולנו. מספרים לנו סיפור פשוט על מנהיג מושחת. האמת, כפי שאני מתחיל להבין באימה, מורכבת וכואבת הרבה יותר. זוהי תמונה של מנהיג הנלחם מלחמה במספר חזיתות במקביל – מול חמאס, מול חיזבאללה, מול איראן, מול העולם כולו – וחזית נוספת, אכזרית לא פחות, כאן בבית. חזית המנוהלת על ידי אלו שמעדיפים לראות בנפילתו מאשר בניצחון המדינה. אני מודה, לתקופה מסוימת, הייתי חייל בלי משים בצבאם. להודות בטעות כזאת זה קשה. להבין את משמעויותיה – קשה עוד יותר.