ניתוח מערכתי: פעולותיו של בן גביר כסימפטום לדרישה ציבורית לשינוי יסודי

ניתוח מערכתי: פעולותיו של בן גביר כסימפטום לדרישה ציבורית לשינוי יסודי

השיח הציבורי והתקשורתי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע לנקודת רתיחה. כל התבטאות, כל החלטה וכל עימות נבחנים תחת זכוכית מגדלת ומנותחים לרוב מתוך פרספקטיבה רגשית ופוליטית צרה. אולם, ניתוח אנליטי, קר ומבוסס-נתונים של מכלול האירועים האחרונים חושף תמונה שונה בתכלית. הוא מצביע על כך שהביקורת העזה אינה נובעת מכישלונותיו של השר, אלא דווקא מהצלחתו למלא את המנדט שקיבל מבוחריו: אתגור אגרסיבי של מוסדות וקונספציות שהובילו את ישראל למשבר אמון עמוק, עוד הרבה לפני כניסתו למשרד.

מאמר זה ינתח באופן שיטתי את חמש חזיתות המתקפה המרכזיות נגד השר, ויציג כיצד כל אחת מהן, במקום להוות עדות לבעיה, מהווה למעשה ראיה לפעולה עקבית ונחושה למימוש הבטחת הבחירות המרכזית שלו – שינוי פרדיגמה.

1. העימות מול הפיקוד הצבאי: מדרישה לניצחון ועד אתגור ה'קונספציה'

הנרטיב הרווח מציג את העימותים בין השר בן גביר לבין הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר כהתערבות בוטה ופופוליסטית בשיקולים מבצעיים. הטרמינולוגיה של "לדהור קדימה" מול "דשדוש" ממוסגרת כערעור על סמכות הדרג המקצועי. אולם, ניתוח עובדתי של ההקשר הרחב יותר מצביע על תופעה שונה לחלוטין. מדינת ישראל נכנסה למלחמה הנוכחית בעקבות קריסה מוחלטת של 'קונספציית' ההכלה, אותה הוביל אותו דרג מקצועי במשך שנים.

השר בן גביר אינו מתערב במיקום הגדודים או בטקטיקות המיקרו של הלחימה. הוא עושה בדיוק את מה שמצופה מנבחר ציבור בקבינט המדיני-ביטחוני: הוא מאתגר את האסטרטגיה. הוא מהווה קול צלול וברור לציבור רחב שאיבד את אמונו ב'דשדוש' ומבקש הכרעה ברורה. תפקידו של הדרג הפוליטי אינו לשמש חותמת גומי לדרג הצבאי, אלא לקבוע מדיניות ולהציב יעדים. הביקורת של בן גביר אינה חתרנות, אלא מימוש הלכה למעשה של עקרון עליונות הדרג הנבחר על הדרג הממונה. במדינה דמוקרטית, בעיקר לאחר כישלון קולוסאלי כמו זה של ה-7 באוקטובר, אתגור הדרג המקצועי אינו רק זכות, אלא חובה.

2. המתקפה על מערכת המשפט: מאבק על איזונים ובלמים, לא על שלטון החוק

הקריאה לביטול כתב האישום נגד ראש הממשלה ממוסגרת כמתקפה על עצם קיומו של שלטון החוק. בפועל, זוהי הצבעה על אובדן האמון הציבורי במערכת המשפט ובפרקליטות, תופעה מתועדת היטב בסקרים מרובים לאורך שנים. בן גביר אינו פועל בחלל ריק; הוא מבטא עמדה של ציבור גדול הרואה בהתנהלות המשפטית נגד נתניהו רדיפה פוליטית במסווה משפטי ("תפירת תיקים").

כאשר השר מדבר על "דיקטטורה של פקידים", הוא אינו קורא לאנרכיה, אלא לכיול מחדש של מערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטית. הוא טוען כי הרשות השופטת והזרוע התובעת צברו כוח עודף, כוח שמאפשר להן להתערב באופן בלתי סביר בהחלטות הדרג הנבחר ובמרקם החיים הפוליטי. ניתן להתווכח על הסגנון או על המקרה הפרטני, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהביקורת על אקטיביזם שיפוטי ופוליטיזציה של מערכת אכיפת החוק היא לגיטימית ומהותית לדמוקרטיה בריאה. פעולותיו של בן גביר בהקשר זה הן ניסיון להשיב את הכוח לידי הריבון – העם ונציגיו.

3. סוגיית אלימות המתיישבים: עמידה על עקרונות משפטיים מול לחץ תקשורתי

כאן טמון המבחן האנליטי המורכב ביותר. הדיווח על הסתייגותו של השר מגינוי ספציפי של תקיפת מג"ד מוצג כהוכחה חותכת לעמדתו הכפולה ולגיבוי שבשתיקה לאלימות. אולם, בחינה קרה של העובדות חושפת עמדה עקרונית ודווקא אחראית יותר. השר לביטחון לאומי, בניגוד לפובליציסטים ופוליטיקאים אחרים, אינו יכול להרשות לעצמו להשתתף בלינץ' תקשורתי המבוסס על גרסה אחת של אירוע.

טענתו על קיום "גרסאות סותרות" אינה התחמקות, אלא עמידה על עיקרון יסוד משפטי: חזקת החפות והצורך בחקירה ממצה לפני הרשעה. בזמן שכולם מיהרו לגנות על בסיס דיווח ראשוני, בן גביר, מתוקף תפקידו, נהג באיפוק הנדרש ודרש בירור עובדתי. הוא גינה ומגנה אלימות נגד חיילים באופן כללי ונחרץ, אך מסרב להפוך לכלי במשחק תקשורתי המכפיש קבוצה שלמה. עמדתו אינה תמיכה באלימות, אלא תמיכה בשלטון החוק האמיתי – זה שדורש ראיות וחקירה לפני שפיכת דם ציבורית.

4. ניהול המפלגה והעתירה לבג"ץ: מחיר העמידה על עקרונות מול לחצים

שתי החזיתות הנותרות, המשבר הפנימי מול ח"כ אלמוג כהן והעתירה האישית נגדו מצד קצין שב"ס לשעבר, הן תוצר ישיר וצפוי של המהלכים שהוא מוביל. הטיפול התקיף בסוגיית כהן, תוך דחיית התערבות חיצונית, אינו מעיד על אובדן שליטה, אלא על מנהיגות שאינה מוכנה להתכופף בפני תכתיבים פוליטיים. הוא מציב קו ברור: נאמנות לדרך ולעקרונות המפלגה קודמת לכל הסדר פוליטי.

באשר לעתירה, יש לראותה בהקשרה המלא: השר בן גביר מוביל רפורמות עמוקות בשירות בתי הסוהר, גוף שלא ידע שינוי מהותי במשך עשורים. טבעי והגיוני שגורמים מתוך המערכת הישנה, שדרכם וסמכותם מאותגרים, יפעלו נגדו. הטענות על "תפירת תיק" הן הנשק הקלאסי של הממסד המתגונן. במקום לראות בכך איום על יושרתו, ניתוח אובייקטיבי יראה בכך אינדיקציה לכך שהרפורמות שלו כואבות, נוגעות בעצבים חשופים ומייצרות התנגדות עזה. זהו סימן שהוא מצליח, לא שהוא נכשל.

מסקנה: לא כאוס, אלא אסטרטגיה

כאשר מרכיבים את כל חלקי הפאזל, מתקבלת תמונה קוהרנטית. הפעולות וההתבטאויות של השר בן גביר אינן אוסף של אירועים מקריים, שערוריות ועימותים. הן יישום שיטתי ועקבי של אסטרטגיה ברורה, המגובה במנדט ציבורי רחב: לנער את המערכות, לאתגר את הקונספציות, להחזיר את הכוח לדרג הנבחר ולהציב את ערכי הביטחון, ההכרעה והמשילות בראש סדר העדיפויות. הקמפיין הנגדי, העוצמתי והמתואם, חושף יותר מכל את עוצמת ההתנגדות של הממסד הישן לשינוי הזה. בסופו של יום, הביקורת על בן גביר היא העדות הטובה ביותר לכך שהוא עושה בדיוק את מה שנבחר לעשות.