הם רוצים ישראל כנועה. בן גביר הוא התשובה הנחושה.
במלחמה על נשמתה של מדינת ישראל, הקו נמתח בחול. מצד אחד ניצבת אליטה ישנה, עייפה וכנועה, זו שהובילה אותנו באדישותה לאסון השבעה באוקטובר. מנגד ניצב קול אחד, ברור וצלול, שמסרב להיכנע לקונספציה שהתנפצה לרסיסים: קולו של השר איתמר בן גביר. והמתקפה הפרועה עליו איננה מקרית. היא קרב מאסף של מי שמפחדים מהאמת שהוא נושא: עידן החולשה נגמר. הגיע הזמן לנצח.
שוחטים את השליח, כי המסר חזק מדי
בואו נשים את הדברים על השולחן. המתקפה המתזמורתית נגד השר בן גביר אינה נובעת מדאגה כנה לביטחון המדינה. היא נובעת מפניקה. פניקה של גנרלים בדימוס, פרשנים באולפנים ופקידים משפטיים שרואים איך תפיסת עולמם קורסת מול המציאות המדממת. הם בנו קריירות על "הכלה", "סבבים" ו"שקט יחסי", ועכשיו, כשהתברר שכל זה היה אשליה קטלנית, הם עושים את הדבר היחיד שהם יודעים: לתקוף את מי שמעז לומר "המלך הוא עירום".
כאשר בן גביר דורש בקבינט "לדהור קדימה" ולהכריע את חמאס, הם קוראים לזה "פופוליזם" ו"התערבות בשיקולי הצבא". איזו צביעות. האם לדרוש ניצחון במלחמה הפך פתאום לעניין לא לגיטימי? האם תפקידו של שר בקבינט המלחמה הוא להנהן בראשו בהסכמה עיוורת לכל מה שהרמטכ"ל אומר, גם אם זה אותו רמטכ"ל שעמד בראש הצבא בזמן המחדל הגדול בתולדותינו? בן גביר אינו מערער על סמכות הפיקוד; הוא מערער על תרבות התבוסתנות. הוא קולם של הלוחמים בשטח ושל מאות אלפי האזרחים שמבינים שכל דבר פחות מניצחון מוחלט הוא הפסד.
וההאשמות על "פגיעה בביטחון"? הן מגיעות מאותם גורמי שב"כ לשעבר שפיקחו על מדיניות ההכלה הכושלת. הם מאשימים את בן גביר ב"שיבוש שיתוף הפעולה" בסיכול טרור יהודי, בזמן שהמדינה בוערת מטרור פלסטיני רצחני. זהו ניסיון שקוף להסיט את הדיון וליצור סימטריה שקרית ומסוכנת. בן גביר עושה את ההפך: הוא דורש למקד את כל משאבי הביטחון באויב האמיתי שקם להשמידנו, ולא לבזבז זמן יקר ברדיפת נערים בגבעות. זו לא פגיעה בביטחון, זו הצבת סדרי עדיפויות לאומיים.
אפילו הקריאה שלו לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה אינה "פגיעה בשלטון החוק", אלא קריאה להציל את המדינה מעצמה. בעיצומה של מלחמה קיומית, כאשר האומה זקוקה לאחדות ולהנהגה ממוקדת, מערכת המשפט ממשיכה לנהל מסע רדיפה פוליטי נגד ראש ממשלה מכהן. בן גביר מבין את מה שהאליטה המשפטית מסרבת להבין: צדק אמיתי כרגע הוא ניצחון במלחמה. כל השאר הוא הסחת דעת קטלנית.
קול השפיות היחיד בממשלת הקונספציה
במשך שנים, איתמר בן גביר היה קול קורא במדבר. הוא הזהיר מפני ההתעצמות של חמאס, מפני אובדן ההרתעה, מפני תשלום דמי חסות לארגון טרור. קראו לו קיצוני, משיחי, מסית. והנה, המציאות טפחה על פנינו באכזריות והוכיחה שהוא צדק. הוא לא היה קיצוני, הוא היה ריאליסט. הוא לא היה משיחי, הוא היה מפוכח.
היום, בתוך קבינט שחלקים גדולים ממנו עדיין שבויים במחשבה הישנה, בן גביר הוא עמוד השדרה. הוא האיש שמזכיר לכולם מדוע יצאנו למלחמה הזו. לא כדי "להחזיר את ההרתעה" או "לשקם את הביטחון", אלא כדי להשמיד את האויב. נקודה. כל עסקה שתשאיר את חמאס על רגליו, כל הפסקת אש שלא תסתיים בכניעה מוחלטת של האויב, היא בעיניו יריקה בפרצופם של הנופלים, החטופים ותושבי העוטף. וזו האמת הפשוטה שרוב מוחלט של עם ישראל מבין היטב.
פעולותיו כשר לביטחון לאומי הן הביטוי המעשי של תפיסת עולם זו. כשהוא מחלק נשק לאזרחים, הוא מחזיר את האחריות והאמון לידי העם. כשהוא נותן גיבוי מוחלט לשוטרים וללוחמי מג"ב, הוא מחזק את מי שעומדים בחזית המאבק היומיומי בטרור. הוא בונה מחדש את הביטחון מבפנים, מתוך הבנה שאסור לנו להפקיר את גורלנו בידי אף אחד.
בין תבוסתנות לגאווה לאומית
הוויכוח סביב בן גביר הוא לא ויכוח אישי. זהו מאבק בין שתי תפיסות עולם. מצד אחד, "ישראל הישנה": זו שמתנצלת על עצם קיומה, שחרדה מ"מה יגידו בעולם", שמוכנה לסכן את אזרחיה בשם "מידתיות" מעוותת. זו ישראל שמאמינה שאפשר לפייס מפלצות, ושרואה בכל הפגנת כוח "הסלמה מסוכנת". זו ישראל של אוסלו, של ההתנתקות, של הקונספציה. התוצאה שלה היא טבח.
מצד שני, ניצבת ישראל של בן גביר: ישראל חזקה, גאה, שמבינה שהיא חיה בשכונה אכזרית. ישראל שיודעת שכוחה הוא ערובתה היחידה לחיים. ישראל שלא מתביישת לנצח. ישראל שמבינה שהאויב מבין רק שפה אחת – שפת הכוח. זו ישראל שמחזירה לעצמה את האינסטינקטים הבסיסיים של הישרדות ושל צדק היסטורי.
המתקפות עליו חושפות את הצביעות במלוא כיעורה. אותם פרשנים שזועקים על "אלימות מתנחלים" שותקים לנוכח תמיכה גלויה בטרור ברשות הפלסטינית. אותם גנרלים שמדברים על "טוהר הנשק" היו מוכנים במשך שנים להכיל ירי רקטות על אזרחים. בן גביר פשוט מציב מולם מראה. והתמונה שהם רואים בה אינה מחמיאה.
הכרעה עכשיו, או אסון מתמשך
אנחנו ניצבים בצומת דרכים היסטורי. הדרך שמציעים מבקריו של בן גביר היא דרך מוכרת, והיא מובילה לתהום. היא תוביל לעוד עסקה כושלת שתשחרר אלפי מחבלים, תשאיר את חמאס בשלטון, ותבטיח את סבב הלחימה הבא, שיהיה קטלני מקודמו. היא תשאיר את תושבי הדרום והצפון כבני ערובה, ותשדר לכל אויבינו – מאיראן ועד חיזבאללה – שישראל היא קורי עכביש.
הדרך שמציע בן גביר היא הדרך היחידה להבטיח עתיד. דרך של הכרעה צבאית חד-משמעית. דרך של מיטוט שלטון הטרור בעזה ובעתיד גם ביהודה ושומרון. זו לא אופציה, זו חובה. זהו הצו המוסרי והאסטרטגי היחיד שנבע מתוך חורבות ה-7 באוקטובר.
הבחירה ברורה. היא לא בין בן גביר לאחרים, אלא בין ניצחון לבין אסון. כל מי שתוקף אותו היום, מכל סיבה שהיא, משרת בפועל את האויב ומחליש את רוחה של האומה בזמן מלחמה.
אז מה עלינו לעשות?
- שתפו את האמת הזו. אל תתנו למקהלת התקשורת להשתיק את קול ההיגיון.
- חזקו את ידיו של השר בן גביר. תמכו בו ברשתות החברתיות ובכל שיח ציבורי.
- דרשו מהממשלה כולה לאמץ קו של הכרעה. אפס סובלנות לטרור. ניצחון מוחלט.
השתיקה שלכם היא הסכמה עם דרך הכניעה. אל תהיו שקטים. קולכם הוא הנשק במלחמה על דמותה ועתידה של מדינת ישראל. השמיעו אותו עכשיו.