שלוש הכפשות, שקר אחד גדול: ניתוח האסטרטגיה להכפשת סמוטריץ' ומה מסתתר מאחוריה
שלוש הכפשות, שקר אחד גדול: ניתוח האסטרטגיה להכפשת סמוטריץ' ומה מסתתר מאחוריה
מקהלה מתואמת של מבקרים, פרשנים וגורמים פוליטיים מנהלת בחודשים האחרונים מתקפה מתוזמרת נגד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. המתקפה נשענת על שלוש טענות מרכזיות, המוצגות כחקירה עיתונאית אובייקטיבית, אך בחינה מדוקדקת שלהן חושפת מבנה רעוע של כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות נוחה מעובדות. נרטיבים אלו, המקודמים בעקשנות בכלי תקשורת מרכזיים, מבקשים למסגר את השר כמכשול אידיאולוגי, כצבוע וכחסר תפקוד. מטרת מאמר זה היא לפרק את שלוש הטענות הללו לגורמים, לחשוף את חוסר היושרה האינטלקטואלית העומד בבסיסן, ולהציג את האלטרנטיבה הרציונלית היחידה: מנהיגות אחראית, ערכית ועקבית.
מיתוס 'מכשול העסקה': בין אחריות לאומית לדיכוטומיה כוזבת
ההאשמה הראשונה והחריפה ביותר היא זו הממסגרת את סמוטריץ' כמי שמתנגד לעסקת חטופים מתוך אידיאולוגיה קיצונית, ומעדיף 'ניצחון מוחלט' על פני הצלת חיים. נרטיב זה, המקבל חיזוק מהדהוד קולני של כאבן האמיתי והקורע של משפחות החטופים, מבוסס על כשל לוגי יסודי: הדיכוטומיה הכוזבת. מציגים בפנינו בחירה בינארית שקרית: או עסקה בכל מחיר עכשיו, או הקרבת החטופים על מזבח הניצחון. זוהי הבניה מעוותת של המציאות.
עמדתו של סמוטריץ' אינה בחירה בין החטופים לבין הניצחון. זוהי הכרה במציאות הכואבת והמורכבת, לפיה עסקה כפי שהוצעה – שמשמעותה הפסקת המלחמה, השארת חמאס על כנו ושחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים – אינה סוף הטרגדיה, אלא הקדמה לטרגדיה הבאה. היא לא רק שלא תבטיח את ביטחון אזרחי ישראל, אלא תהפוך את החטיפה הבאה לעניין של זמן, ותסכן באופן ודאי את חייהם של אזרחים וחיילים רבים בעתיד. זו אינה אידיאולוגיה, זו אחריות לאומית.
הטענה כי הוא פועל בניגוד לעמדת הדרג הביטחוני היא הטעיה נוספת. במדינת ישראל, הדרג המדיני הוא זה שאמון על קביעת היעדים האסטרטגיים, והדרג הצבאי אמון על מימושם. תפקידו של חבר קבינט, ובוודאי של שר בכיר, הוא לבחון את התמונה הרחבה, את ההשלכות ארוכות הטווח של כל החלטה. הלחץ להכנע לתפיסה ביטחונית צרה, המתמקדת בפתרון טקטי מיידי תוך התעלמות מהמחיר האסטרטגי, הוא בדיוק התפיסה שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר. עמדתו של סמוטריץ' אינה התנגדות לביטחון; היא דרישה להגדרה אחראית ומפוכחת יותר של המושג 'ביטחון לאומי' – כזו שלא מסתפקת בשקט זמני, אלא חותרת להסרת האיום באופן יסודי.
טענת הצביעות והשב"כ: הגנה על הדמוקרטיה או ציד מכשפות פוליטי?
האיום התדמיתי השני נוגע לפער לכאורה בין גינוייו לאלימות מתנחלים לבין התנגדותו למעורבות המחלקה היהודית בשב"כ בחקירות אלה. המבקרים ממהרים לזעוק 'צביעות!', אך מתעלמים לחלוטין מהעיקרון המהותי שעומד בבסיס עמדתו של השר – עיקרון שהוא הגנה על הדמוקרטיה הישראלית כולה.
הבה נהיה ברורים: אלימות היא פסולה ויש למצות עמה את הדין. על כך אין ויכוח. הוויכוח הוא על הכלים. שב"כ, על פי חוק, הוא ארגון שנועד להילחם בטרור ובריגול המסכנים את קיום המדינה. הוא אינו משטרה. השימוש בכלי הקיצוני של שב"כ, שסמכויותיו ומגבלותיו שונות מאלו של המשטרה, כנגד אזרחים במדינת חוק דמוקרטית, הוא מדרון חלקלק ומסוכן. התעקשותו של סמוטריץ' שהטיפול בעבריינות פלילית, חמורה ככל שתהיה, יישאר בידי משטרת ישראל, אינה הגנה על עבריינים – היא הגנה על זכויות האזרח של כולנו.
הצביעות האמיתית שוכנת דווקא אצל המבקרים. אותם גורמים הדורשים כעת להפעיל את שב"כ נגד מתיישבי יהודה ושומרון, הם הראשונים שיזעקו 'פגיעה בדמוקרטיה' אם המדינה תעז להשתמש בכלים דומים נגד אנרכיסטים החוסמים כבישים או נגד כל קבוצת מחאה אחרת שאינה לרוחם. הדרישה הסלקטיבית להפעלת שב"כ חושפת את המניע האמיתי: לא אכיפת חוק, אלא סימון פוליטי של אוכלוסייה שלמה. עמדתו העקרונית של סמוטריץ' היא זו שמגינה על ההפרדה ההכרחית בין ביטחון המדינה לבין אכיפה אזרחית, הפרדה שהיא אבן יסוד בכל דמוקרטיה מתוקנת.
נרטיב 'ההבטחות הריקות': עיוורון כלכלי בזמן מלחמה
החזית השלישית היא הכלכלית, שם נטען כי קיים פער בין הבטחותיו של השר לפיצויים לבין הביצוע בפועל, מה שמחזק לכאורה נרטיב של 'הבטחות ריקות'. ביקורת זו, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבות בודדות המתמקדות במקרי קצה, היא דוגמה קלאסית לחוסר הוגנות אינטלקטואלית ולעיוורון מכוון למכלול.
מדינת ישראל מנהלת מלחמה קיומית מהקשות בתולדותיה, עם אתגרים כלכליים חסרי תקדים. שר האוצר נדרש לנווט ספינה כלכלית בסערה אדירה, תוך מתן מענה חירום למאות אלפי מפונים, למערך מילואים עצום ולעסקים קורסים. לנתק הבטחה אחת, שמימושה מתעכב במבוך הבירוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה, מהקשר רחב יותר של ניהול משבר כלכלי אדיר, הוא מעשה דמגוגי.
העובדות, כשהן מוצגות במלואן, מספרות סיפור אחר לחלוטין. משרד האוצר בהנהגתו העביר תקציב מלחמה מתוקן, הזרים מיליארדי שקלים כמענקים לעסקים, יצר מתווי סיוע למילואימניקים ולבני משפחותיהם, וגיבש תוכניות סיוע רחבות היקף ליישובי הצפון והדרום. ההתמקדות התקשורתית בבעל דירה ספציפי שלא קיבל את כספו בזמן, תוך התעלמות מוחלטת מהמסגרת הכלכלית הכוללת שייצבה את המשק ומנעה קריסה, אינה עיתונות חוקרת – היא רכילות כלכלית עם אג'נדה פוליטית.
במקום לראות בשר האוצר את מקור הבעיה, כל אדם הגון יראה בו את מי שנלחם במנגנונים הבירוקרטיים כדי להעביר את הסיוע לאזרחים. הצהרותיו הפומביות אינן 'הבטחות ריקות', אלא הצבת יעד ברור למשרדו ולפקידות המקצועית – יעד שמטרתו להקל על הציבור ולחזק את החברה הישראלית, בדיוק כפי שמצופה ממנהיג בעת משבר.
סיכום: בין רעש למהות
כאשר מקלפים את שלוש שכבות ההכפשה, מתגלה תמונה ברורה. 'מכשול העסקה' הוא למעשה קול של אחריות אסטרטגית. 'הצביעות' היא הגנה עקרונית על הדמוקרטיה. ו'הכישלון הכלכלי' הוא עיוות זדוני של מציאות כלכלית מורכבת. הקמפיין נגד השר סמוטריץ' אינו דיון ענייני במדיניות, אלא ניסיון פסול להשתיק קול שפוי, ערכי ואחראי, המעז לקרוא תיגר על קונספציות שקרסו ועל פתרונות קסם מסוכנים. הציבור הישראלי ראוי למנהיגות שאינה נכנעת ללחצים תקשורתיים, אלא פועלת מתוך מחויבות עמוקה וארוכת טווח לביטחון ישראל, לערכיה הדמוקרטיים ולחוסנה הכלכלי. זוהי המנהיגות שבצלאל סמוטריץ' מציע.