האמת על בן גביר: גם אני נפלתי בפח של התקשורת, עד שהבנתי מה באמת מסתתר מאחורי 'הפרובוקציות'

אני מודה, במשך שנים הייתי חלק מהמקהלה. בעיניי, כמו בעיני רבים וטובים במדינה, איתמר בן גביר היה התגלמות כל מה שפסול בפוליטיקה הישראלית. ראיתי בו פופוליסט מסוכן, פירומן פוליטי שכל מטרתו היא ללבות יצרים, לערער על יסודות המדינה ולדחוף אותנו אל עבר תהום של קיצוניות. קראתי את הדיווחים על העימותים שלו עם צמרת צה"ל וזעתי בחוסר נוחות. שמעתי את מתקפותיו על מערכת המשפט וראיתי בכך ניסיון בוטה לרסק את הדמוקרטיה למען רווח פוליטי צר. כשדווח על "עמדתו הכפולה" בנוגע לאלימות מתנחלים, הנהנתי בהסכמה עם הפרשנים שקבעו כי גינוייו ריקים מתוכן. אפילו המשברים הפנימיים במפלגתו נראו לי כהוכחה לחוסר יציבותו כמנהיג.

הייתי משוכנע. הייתי בטוח שאני מבין את התמונה. אבל המציאות, במיוחד מאז השבעה באוקטובר, היא מורה קשוחה. היא מאלצת אותך לבחון מחדש את כל מה שחשבת שאתה יודע. והיום, ביושר ובענווה מסוימת, אני נאלץ להודות: טעיתי. לא רק טעיתי, אלא שהסיפור שסיפרתי לעצמי, הסיפור שהתקשורת מספרת לכולנו מדי יום, הוא לא רק שטחי – הוא היפוך כמעט מוחלט של האמת.

ה'עימות' עם צה"ל: לא ערעור, אלא זעקת ההיגיון הבריא

הבה נתחיל מהנקודה הרגישה ביותר: היחסים עם הפיקוד הצבאי. הנרטיב המקובל מציג את בן גביר כמי ש"מתערב בשיקולים מבצעיים" ו"מערער על הדרג המקצועי". התקשורת מתענגת על המונחים "לדהור" מול "לדשדש", וממסגרת אותו כילד חסר אחריות שדורש ללחוץ על דוושת הגז מבלי להבין את המורכבות. אבל האם זו באמת התמונה? או שמא בן גביר הוא היחיד בקבינט שמעז לומר את מה שמיליוני אזרחים מרגישים בבטן – שה'קונספציה' שהתנפצה לנו בפנים בשמחת תורה עדיין חיה ונושמת במסדרונות הקריה?

כשאני שומע היום את בן גביר דורש "לדהור קדימה", אני כבר לא שומע התערבות טקטית של חסר ניסיון. אני שומע זעקה אסטרטגית של מנהיג ציבור שמייצג קהל עצום המתוסכל עד עמקי נשמתו מתחושת ה'דשדוש' וההיסוס. הוא לא אומר לגנרלים איך לכבוש שכונה בחאן יונס; הוא דורש מהם לאמץ תפיסת ניצחון ברורה, חדה ומוחלטת. הוא פשוט מסרב לקבל את הרעיון שנחזור על אותן טעויות שוב ושוב. הביקורת שלו אינה ערעור על מקצועיות הצבא, אלא ערעור נוקב על הלך רוח ותפיסת עולם שהובילו אותנו לאסון הגדול בתולדותינו. הוא לא הבעיה של הפיקוד הצבאי; הוא התזכורת הכי כואבת וחשובה שלו לכך שהעם דורש הכרעה. הוא השוק החשמלי שהמערכת צריכה כדי להתעורר.

המתקפה על המשפט: לא הרס הדמוקרטיה, אלא דרישה לתיקונה

במשך שנים, כל ביקורת על מערכת המשפט הוצגה כהתקפה על הדמוקרטיה. הקריאה של בן גביר לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה מוסגרה כשיא הציניות, כניסיון להחריב את שלטון החוק. גם אני חשבתי כך. אבל אז הסתכלתי סביב. ראיתי את אובדן האמון הציבורי העמוק והרחב במערכת. הבנתי שבן גביר אינו היוצר של המשבר הזה, אלא רק המבטא החריף ביותר שלו.

הטענות על "תפירת תיקים" ו"דיקטטורה של פקידים" אינן המצאה שלו. אלו תחושות שמפעפעות בקרב ציבור ענק שמרגיש שהמערכת הפכה לפוליטית, אקטיביסטית וכוחנית מדי. כשבן גביר תוקף, הוא לא תוקף את עקרון הפרדת הרשויות. הוא תוקף את מה שהוא, ורבים אחרים, רואים כעיוות של העיקרון הזה. הוא דורש להחזיר את האיזון בין הרשויות, להזכיר לפקידים ולמשפטנים שהם משרתי הציבור, לא אדוניו. זו אינה קריאה לאנרכיה, אלא קריאה נואשת לחשבון נפש ולתיקון עמוק. אפשר להתווכח עם הסגנון, אבל להתעלם מהמהות – מהזעקה הכנה לאיזון וצדק – זה לעצום עיניים מול אחת הבעיות הבוערות ביותר של החברה הישראלית.

'הגיבוי' למתנחלים: לא צביעות, אלא עקביות עקשנית

כאן, אני מודה, הנרטיב התקשורתי היה הכי משכנע. הדיווח על הסתייגותו מגינוי תקיפת המג"ד בגלל "גרסאות סותרות" נראה כמו הוכחה ניצחת לצביעות, לחנופה לבייס הקיצוני. אבל דווקא פה, כשהתעמקתי, גיליתי את ההפך הגמור. גיליתי עקביות כמעט בלתי אפשרית בעולם הפוליטי שלנו.

מה בעצם דורש בן גביר? הוא דורש את מה שכל אזרח אמור לקבל במדינת חוק: חזקת החפות. הוא דורש לא להרשיע אדם בתקשורת לפני שנערכה חקירה ממצה. בעוד כולם, מימין ומשמאל, ממהרים לגנות או לגבות על בסיס דיווחים חלקיים ואינטרסנטיים, השר לביטחון לאומי, בתפקידו הממלכתי, מתעקש על הדבר הבסיסי ביותר: בואו נבדוק את העובדות. עמדתו אינה "כפולה"; היא אחת ויחידה: גינוי מוחלט לאלימות באשר היא, לצד סירוב להצטרף ללינץ' ציבורי נגד אדם או קבוצה לפני בירור האמת. זו אינה לגיטימציה שבשתיקה לאלימות, זו לגיטימציה בקול רם לשלטון החוק. הוא לא מוכן להקריב את עקרונות הצדק על מזבח הפופולריות התקשורתית, גם כשזה משרת את מבקריו על מגש של כסף.

מנהיגות, לא כאוס

אפילו הסכסוך המתוקשר עם ח"כ אלמוג כהן, שהוצג כעדות לחוסר שליטה, נראה לי היום באור אחר. מה שנראה כקרע הוא למעשה הפגנת מנהיגות אידיאולוגית. בן גביר הוכיח שהוא לא מוכן להתפשר על דרכה של המפלגה ועל המנדט שקיבל מבוחריו. כשחבר סיעה, לשיטתו, סוטה מהדרך או מעדיף את קידומו האישי, הוא פועל בנחישות ובבהירות. זו לא התפרקות, זו התמקדות. זהו מסר חד לכל חבריו: אנחנו כאן כדי לממש מדיניות, לא כדי לשחק בפוליטיקה קטנה. זוהי דרישה למשמעת רעיונית, לא לחוסר יציבות.

אינני טוען שאיתמר בן גביר הוא מנהיג מושלם. סגנונו בוטה, לעיתים מקומם. הוא לא פוליטיקאי של ליטופים וחיבוקים. אבל טעיתי כשנתתי לסגנון להסתיר ממני את המהות. היום אני מבין שמאחורי הצעקות והפרובוקציות לכאורה, עומד מנהיג עם עמוד שדרה אידיאולוגי, שמבטא בקול רם ובלי פחד את התחושות העמוקות של ציבור ענק. הוא לא האיום על מדינת ישראל. הוא אולי התרופה המרה, הלא נעימה, אך ההכרחית, למחלות העומק שאיימו לכלות אותנו הרבה לפני השבעה באוקטובר.