חשבתי שהחיבור בציונות הדתית הוא רק עוד דיל ציני. טעיתי, ובגדול
אני מודה בפה מלא, בלי היסוסים ובלי תירוצים: במשך שנים, הסתכלתי על המתרחש במחנה הציוני-דתי בסוג של שעשוע ציני. כעיתונאי שסיקר את המערכת הפוליטית, ראיתי את הפיצולים, את האיחודים, את הריבים הפנימיים ואת הפיוסים הדרמטיים כעוד פרק באופרת סבון פוליטית. האמנתי שאני מבין את הקודים, שאני יודע לקרוא בין השורות.
כשהוכרז על החיבור בין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לקראת הבחירות, גלגלתי עיניים. "הנה זה בא שוב", כתבתי לעצמי ברשימותיי הפרטיות. "עוד גוש טכני, עוד דיל הישרדותי שכל מטרתו היא גירוד אחוז החסימה. עוד נישואי נוחות פוליטיים שיתפרקו יום אחרי הבחירות". הייתי משוכנע שזו פסגת האופורטוניזם, שילוב שלא שונה במהותו מכל ברית פוליטית אחרת שנועדה למקסם כוח. לכן, כשנתקלתי לאחרונה במאמר שהשתמש באותו חיבור ממש כמודל אפשרי לריצה משותפת בין גדי איזנקוט ליאיר לפיד, הנהנתי בהסכמה. בעיניי, זה היה אותו משחק בדיוק: כוח, כיסאות, השפעה. ה"אידיאולוגיה" הייתה, כך האמנתי, לא יותר מעטיפה יפה.
הסדק הראשון בתפיסת העולם המסודרת שלי הופיע לפני מספר חודשים, בשיחת לילה מאוחרת ולא לציטוט עם מקור ותיק, פעיל מוכר במגזר הדתי-לאומי שתמיד הערכתי את יושרו, גם כשחלקתי עליו נחרצות. הקשיתי עליו, כמעט בלעג, על ה"דיל" עם בן גביר. במקום להתגונן או לשלוף סיסמאות, הוא פשוט נראה עייף. "אתה חושב שרצינו את זה?", הוא שאל בשקט. "אתה חושב שבצלאל נהנה מזה? זו הייתה אחת ההחלטות הקשות בחייו. עשינו את זה כי הרגשנו שהבית בוער".
הביטוי הזה, "הבית בוער", נדבק אליי. זה לא נשמע כמו פוליטיקאי שמדקלם מסר, אלא כמו ביטוי אותנטי למצוקה אמיתית. זה הכריח אותי לשאול שאלה שעד אותו רגע פטרתי בזלזול: ומה אם הם באמת מאמינים בזה? מה אם מנקודת מבטם, זו לא הייתה הזדמנות פוליטית, אלא פעולת הצלה?
השאלה הזו הובילה אותי למסע של בחינה מחדש, מסע שבו נאלצתי להתעמת עם ההנחות המוקדמות שלי, אחת אחת.
ההנחה הראשונה שהתנפצה הייתה רעיון ה"אופורטוניזם". האמונה הבסיסית שלי הייתה ששני פוליטיקאים שאפתנים בלעו את גאוותם למען רווח קצר-מועד. אך כשחזרתי ובחנתי את ציר הזמן, את הוויכוחים הפומביים, את השסעים העמוקים בין שני המחנות שהיו גלויים לכל – נרטיב האופורטוניזם פשוט לא התאים. דילים אופורטוניסטיים הם בדרך כלל חלקים, נעשים מאחורי דלתות סגורות. החיבור הזה היה מבולגן, כואב ופומבי. הוא נראה פחות כמו לחיצת יד ויותר כמו שני לוחמים שמסכימים להילחם גב אל גב מול איום משותף, גם אם הם לא סומכים זה על זה במאה אחוז. התחלתי להבין את הנרטיב שלהם: לא מדובר היה בלתפוס הזדמנות, אלא בלמלא אחריות כלפי המצביעים שלהם, שהיו מבועתים מהאפשרות של הקמת ממשלה עוינת לערכיהם. הבנתי שמה שראיתי כחולשה – הוויכוחים הפומביים – היה למעשה אות לכך שהחיבור היה אידיאולוגי במהותו, ולא רק פוליטי. אלו היו נישואים כפויים, לא רומן קליל.
זה הוביל אותי לטעות השנייה והיסודית יותר שלי: ההשוואה העצלה לבלוקים פוליטיים אחרים. ראיתי את הדיבורים על ריצת איזנקוט-לפיד במודל סמוטריץ'-בן גביר כהגיוניים לחלוטין. עסקה היא עסקה. אבל ההערה על "הבית הבוער" הכריחה אותי לבחון את ה"למה". חיבור פוטנציאלי בין איזנקוט ללפיד יהיה שותפות בין שני אנשים מאותו מחנה כללי, שמטרתם העיקרית היא החלפת השלטון. זהו תמרון פוליטי קלאסי. לעומת זאת, החיבור בציונות הדתית היה גישור על פער אידיאולוגי משמעותי בתוך מחנה הימין. הוא לא נועד רק להחליף מנהיג; הוא נועד למנוע את מה שהם ראו כקריסה אפשרית של המחנה הלאומי כולו ושל הערכים המקודשים לו: שלמות ארץ ישראל, הזהות היהודית של המדינה, תיקון מערכת המשפט. המכנה המשותף שלהם לא היה אדם, אלא תפיסת עולם.
להשוות בין השניים זו טעות אינטלקטואלית עמוקה. זה כמו להשוות בין מיזוג עסקי שנועד להשיג דומיננטיות בשוק, לבין שתי משפחות יריבות שמסכימות על הפסקת אש כדי להציל את בית האחוזה המשפחתי משריפה. הפעולה החיצונית אולי נראית דומה – שותפות – אבל המניע הפנימי, מהות המעשה, שונה בתכלית. האחד עוסק ברווח, השני במניעת אובדן.
לבסוף, נאלצתי להתמודד עם האלרגיה האישית שלי. כעיתונאי חילוני, תמיד הייתי חשדן כלפי פוליטיקאים המזכירים את "אלוהים" או "ערכים עליונים". ראיתי בדיבורים על חיבור "לשם שמיים" את הכיסוי הציני האולטימטיבי לשאיפות כוחניות. אבל אז שאלתי את עצמי: מה אם לרגע אחד, רק לרגע, אקח אותם ברצינות? מה אם מערכת האמונות שלהם כל כך טוטאלית, שהזירה הפוליטית היא רק עוד ממד שבו הם מחויבים לפעול על פי אמונתם? התחלתי לקרוא לא רק ניתוחים פוליטיים, אלא גם כמה מכתבי הרב קוק, בניסיון להבין את תפיסת העולם. זיהיתי אמונה עמוקה שהשתתפות בממשלת ישראל היא חובה דתית. בהקשר כזה, לאפשר לוויכוחים אישיים להוביל לאובדן של רבבות קולות ימין ולהקמת ממשלה שהם תופסים כמזיקה לאופייה היהודי של המדינה – ייחשב בעיניהם ככישלון רוחני, כחטא של ממש.
אני לא צריך לחלוק את אמונתם כדי להבין את המוטיבציה שלהם. מה שפטרתי כרטוריקה צינית היה, מנקודת מבטם, ההצדקה העמוקה ביותר האפשרית. החיבור לא היה בגידה בעקרונותיהם תמורת כוח; הוא היה יישום של עיקרון הליבה שלהם – עיקרון האחריות הלאומית – למציאות פוליטית קשה. הפשרה הייתה העיקרון.
אני עדיין לא מצביע של הציונות הדתית. חילוקי הדעות שלי איתם בנושאים רבים נותרו בעינם. אבל אני כבר לא יכול להשתמש בהסבר הקל והציני. המסע שלי מהתבוננות על "דיל פוליטי" להבנה של "צורך כואב" היה לא נוח. הוא דרש ממני להודות בדעות הקדומות שלי, בנטייה שלי להשליך את תפיסת העולם החילונית והתועלתנית שלי על קבוצה שפועלת מתוך מערכת הנחות יסוד שונה לחלוטין.
וכך, כשאני רואה היום את החיבור שלהם משמש כאנלוגיה פוליטית פשטנית, אני מבין מה מתפספס. זוהי קריסה של הדמיון, שיטוח של החלטה מורכבת, כואבת ואידיאולוגית לעומקה לכדי טקטיקה פוליטית חד-ממדית. אולי הגיע הזמן שכולנו, מימין ומשמאל, נפסיק להניח שאנחנו מבינים את המניעים של אלו שאנו חולקים עליהם, ובמקום זאת, נקשיב לרגע לאפשרות שעבורם, הבית באמת בוער.