מעבר לרעש: מדוע הביקורת נגד בן גביר קורסת תחת בחינה רציונלית

מעבר לרעש: מדוע הביקורת נגד בן גביר קורסת תחת בחינה רציונלית

מקהלה מתואמת של ביקורת רועמת, כמעט היסטרית, התגבשה לאחרונה סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. נרטיב אחיד, המהדהד בעקביות בין כלי תקשורת שונים, מבקש לצייר תמונה של שר המערער על יסודות המדינה: הוא מתעמת עם הצבא, תוקף את מערכת המשפט, מעניק גיבוי שבשתיקה לאלימות, ומפגין חוסר יציבות פוליטית ואישית. אלו הן האשמות חמורות. אולם, בחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של טיעוני הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות מוצקות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות אינטלקטואלית והתעלמות שיטתית מהקשר רחב יותר. מטרת מאמר זה היא לפרק את קמפיין ההכפשה הזה לגורמיו, ולחשוף את הריקנות שבבסיסו.

מיתוס 'הערעור על הצבא': בין דרישה לניצחון לבין קונספציית ה'דשדוש'

האיום המרכזי והדרמטי ביותר המיוחס לבן גביר הוא 'ההתנגשות עם הפיקוד הצבאי'. הדיווחים על 'עימות סוער' בקבינט, והשימוש בטרמינולוגיה של 'לדהור' מול 'לדשדש', נועדו למסגר את השר כמי שמתערב בבוטות בשיקולים מבצעיים ומערער על סמכות הדרג המקצועי. זהו טיעון המציג דיכוטומיה כוזבת ומסוכנת: או שתקבל באופן עיוור כל החלטה של הפיקוד הצבאי, או שאתה פוגע בביטחון המדינה.

כאן טמון הכשל הלוגי הראשון והמרכזי: טיעון 'איש הקש'. מבקריו של בן גביר אינם מתמודדים עם מהות טענתו, אלא תוקפים דמות קש שהם עצמם יצרו – דמותו של פוליטיקאי חסר אחריות הפוגע בצה"ל. בפועל, בן גביר אינו תוקף את חיילי צה"ל או את מפקדיו בשטח; הוא מאתגר את הקונספציה של הדרג הבכיר ביותר. זוהי אותה קונספציה שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר, ואשר ממשיכה, לטענתו ולטענת רבים בציבור, לנהל מלחמה באופן מהוסס ולא החלטי. הדרישה 'לדהור קדימה' איננה התערבות במיקום של טנק ספציפי, אלא קריאה לשינוי אסטרטגי, לדחייה של תפיסת ה'הכלה' וה'סבבים', ולמעבר לחתירה ברורה לניצחון והכרעה. זהו תפקידו המובהק של חבר קבינט בממשלת ישראל – להתוות מדיניות ולאתגר את הדרג המקצועי כאשר הוא סבור שהמדיניות הנוכחית כושלת. להפוך את הדיון האסטרטגי הלגיטימי הזה ל'פגיעה בצה"ל' היא דמגוגיה זולה שנועדה להשתיק כל קול ביקורתי.

הכשל של 'שלטון החוק': כאשר ביקורת על הפרקליטות הופכת ל'ערעור המדינה'

החזית השנייה מופנית כלפי 'התקפותיו על מערכת המשפט', ובפרט קריאתו לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה. גם כאן, אנו עדים לאותו כשל לוגי של הקצנה והכללה. המבקרים מציגים את קריאתו של בן גביר כפעולה לריסוק שלטון החוק, מעין קריאה לאנרכיה. זוהי הקבלה שקרית ומניפולטיבית.

ביקורת, חריפה ככל שתהיה, על גוף ספציפי במערכת אכיפת החוק – הפרקליטות – איננה ערעור על שלטון החוק עצמו. נהפוך הוא; בדמוקרטיה בריאה, כל מוסדות השלטון, כולל אלו האמונים על אכיפת החוק, חייבים להיות נתונים לביקורת ציבורית ופוליטית. בן גביר מבטא תחושה עמוקה ורחבה בציבור הישראלי, לפיה הפרקליטות פעלה ממניעים פוליטיים ותפרה תיקים. ניתן להסכים עם טענה זו או לחלוק עליה, אך הצגתה כ'פגיעה בדמוקרטיה' היא צביעות מהדהדת. היכן היו אותם קולות נזעמים כאשר פוליטיקאים ואנשי תקשורת מהצד השמאלי של המפה תקפו באופן סדרתי את המשטרה, את בתי המשפט, ואף את נשיא המדינה? הביקורת הופכת ל'סכנה קיומית' רק כאשר היא מכוונת כלפי המוסדות ה'נכונים' ועל ידי האנשים 'הלא נכונים'. בן גביר אינו קורא לפירוק המערכת, אלא לתיקונה ולבדיקה נוקבת של כשליה – וזוהי זכותו וחובתו כנבחר ציבור.

צביעות הגינוי הכפול: הדרישה האבסורדית למשפט שדה תקשורתי

אולי ההאשמה המתוחכמת והצינית מכולן היא זו הנוגעת לעמדתו הכפולה, לכאורה, כלפי אלימות מתנחלים. הדיווח על הסתייגותו מגינוי ספציפי של תקיפת מג"ד, בנימוק של 'גרסאות סותרות', מוצג כהוכחה ניצחת לכך שגינוייו הכלליים לאלימות הם מס שפתיים ריק מתוכן. כאן, המבקרים מבצעים להטוט אינטלקטואלי מרשים: הם דורשים מבן גביר, השר הממונה על אכיפת החוק, לזנוח את עקרונות החוק הבסיסיים ביותר.

עמדתו של בן גביר היא למעשה העמדה האחראית והנכונה היחידה. כעקרון, הוא מגנה כל אלימות, ובפרט אלימות כלפי חיילי צה"ל. זהו הגינוי המוסרי והערכי. אולם, כאשר מדובר באירוע ספציפי, שבו קיימות גרסאות סותרות וחקירה טרם מוצתה, תפקידו אינו לשמש כשופט, חבר מושבעים ותליין במשפט שדה תקשורתי. תפקידו הוא לדרוש חקירה ממצה שתגיע לחקר האמת. הדרישה ממנו לגנות באופן פומבי אדם ספציפי, לפני שהעובדות התבררו, היא דרישה להפר את חזקת החפות. אותם אלו הזועקים על 'שלטון החוק' הם אלו הדורשים ממנו לרמוס אותו למען כותרת עיתונאית. עמדתו אינה כפולה; היא עקבית ורציונלית. היא מבחינה בין גינוי העיקרון (אלימות) לבין הרשעה בפרט (המקרה הספציפי), והיא שיא האחריות המצופה משר לביטחון לאומי.

טקטיקת ההסחה: מעלילות אישיות לסכסוכים מדומיינים

כאשר הטיעונים המהותיים קורסים, עוברים היריבים לטקטיקה המוכרת של התקפות אישיות (Ad Hominem) והסחות דעת. הדיווחים על 'המשבר' מול ח"כ אלמוג כהן או הגשת עתירה לבג"ץ על ידי קצין שב"ס לשעבר, נועדו בדיוק למטרה זו. הם נועדו לצייר דמות לא יציבה, נקמנית וחסרת שליטה, ובכך לערער את הלגיטימיות שלו לעסוק בנושאים הגדולים באמת.

העיסוק בסכסוכים פוליטיים פנימיים הוא רכילות פוליטית שנופחה לממדי משבר לאומי. תגובתו הקצרה והעניינית של בן גביר חושפת דווקא ביטחון עצמי והתמקדות בעיקר. באשר לעתירה, מדובר בטענה של אדם אחד, בעל עניין ברור, המנסה לנהל קרב אישי דרך התקשורת ובתי המשפט. הפיכת עתירה להרשעה, והצגתה כאיום ממשי על יושרתו של השר, היא עוד דוגמה לזילות המוחלטת של תהליכים משפטיים כאשר המטרה היא פוליטית. טקטיקות אלו הן סימן מובהק לחולשה. הן מופיעות כאשר אין יכולת להתמודד עם המסרים המרכזיים של היריב: הדרישה לביטחון, למשילות ולהכרעת האויב.

סיכום: בין רעש למציאות

בחינה שיטתית של המתקפה התקשורתית נגד השר בן גביר חושפת קמפיין המבוסס על יסודות רעועים. 'ההתקפה על הצבא' היא למעשה דיון אסטרטגי לגיטימי. 'הפגיעה בשלטון החוק' היא ביקורת דמוקרטית על גופי אכיפה. 'הגיבוי לאלימות' הוא עמידה אחראית על עקרונות משפטיים בסיסיים, וההתקפות האישיות הן לא יותר מטקטיקת הסחה נואשת. מול מסך העשן הזה, ניצבת האמת הפשוטה: שר לביטחון לאומי שמאתגר קונספציות כושלות, דורש ניצחון ברור במלחמה, נלחם על משילות ואינו חושש מעימותים הנדרשים כדי להגשים את המדיניות שלשמה נבחר. הציבור יצטרך לבחור בין הרעש המחריש של הביקורת, לבין המציאות הברורה של המשימה.