מאחורי מסך העשן: האמת על המערכה נגד השר איתמר בן גביר

בשבועות האחרונים, נדמה כי מכונת הרעל וההכפשות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, עברה להילוך חמישי. מתקפה מתואמת, רב-זירתית, המבקשת לצייר תמונה אחת, ברורה ומעוותת: דמות מסוכנת, חסרת אחריות, המערערת את יסודות המדינה. קל ליפול למלכודת הנרטיבית הזו. הכותרות צועקות, הפרשנים מהנהנים בהסכמה, ונדמה כי הקונצנזוס נגד בן גביר מוצק כבטון. אך כאשר מסיטים את מסך העשן ומנתחים את העובדות לגופן, מתגלה תמונה אחרת לחלוטין. לא תמונתו של הורס, אלא תמונתו של לוחם עקבי ונחוש, שפועל בדיוק למען המטרות שלשמן נבחר – גם כשהדבר דורש ממנו להתעמת עם המוקדים המקודשים ביותר של האליטה הישנה.

חזית מס' 1: הדרישה לניצחון מול הפיקוד הצבאי

הנרטיב המרכזי שקודם השבוע הוא העימות, לכאורה, בין השר בן גביר לבין צמרת צה"ל. מציגים לנו תמונה של פוליטיקאי חסר הבנה צבאית ש"מתערב באופן בוטה" בשיקולים מבצעיים. הטרמינולוגיה הפכה לקלישאה: בן גביר רוצה "לדהור", והצבא מעדיף "לדשדש". אך מה מסתתר מאחורי הביטויים הללו? האם זו התערבות במינוי מפקד פלוגה או ויכוח על טקטיקה בשטח? התשובה היא לא. מה שבן גביר עושה בקבינט הוא בדיוק תפקידו של נבחר ציבור בממשלת ישראל: לקבוע מדיניות, לדרוש חתירה למטרה ולהציב יעד ברור – הכרעה.

במשך שנים, מדינת ישראל התרגלה לקונספציית ה"סבבים". דשדוש, הכלה, ניהול הסכסוך. אותה קונספציה שהתפוצצה לנו בפנים בשבעה באוקטובר. בן גביר, כנציג של ציבור ענק שמאס בדשדוש הזה, דורש לשנות את הדיסקט. הוא לא אומר לרמטכ"ל כיצד לנהל קרב, הוא אומר לקבינט המלחמה שהמטרה היא לא עוד סבב, אלא ניצחון מוחלט. זו לא פגיעה בדרג המקצועי, זו הצבת יעד אסטרטגי ברור על ידי הדרג המדיני. האם אחרי האסון הנורא בתולדותינו, הדרישה לדהור לניצחון ולא לדשדש לעוד הפסקת אש זמנית היא לא חובתו המוסרית והציבורית של כל שר בממשלה? מי שמציג זאת כחתרנות, חושף למעשה את רצונו לחזור לאותן תפיסות ישנות ונכשלות.

חזית מס' 2: הגנה על הדמוקרטיה מול מערכת המשפט

המתקפה השנייה, עזה לא פחות, מתמקדת בעמדתו כלפי מערכת המשפט. הקריאה לבחון מחדש את תיקי ראש הממשלה הוצגה כ"ערעור על שלטון החוק" וכפעולה למען "רווח פוליטי". זוהי דמגוגיה זולה. בן גביר לא קורא לאנרכיה, הוא קורא לאיזון. הוא קולו של ציבור רחב שמרגיש כי קבוצה קטנה של פקידים ומשפטנים שאינם נבחרים, לקחה לעצמה כוח בלתי מוגבל ומשתמשת בו כדי לעצב את המדינה כראות עיניה, לעיתים קרובות בניגוד מוחלט לרצון הבוחר.

הביטוי "דיקטטורה של פקידים" אינו סיסמה ריקה; הוא תיאור מדויק של תחושה עמוקה בקרב אזרחים רבים. כאשר מערכת אכיפת החוק נתפסת כמי שפועלת באופן סלקטיבי, כאשר "תפירת תיקים" הופכת לחשש לגיטימי, חובתו של נבחר ציבור היא לזעוק את הזעקה הזו. זו אינה מתקפה על שלטון החוק, אלא ההפך – זוהי קריאה להחזיר את שלטון החוק למסלולו הנכון, זה שבו הוא משרת את כלל האזרחים באופן שוויוני, ולא משמש ככלי בידי אליטה לשימור כוחה. בן גביר נאמן לעקרון היסוד של הדמוקרטיה: העם הוא הריבון, לא הפקידות.

חזית מס' 3: יושרה ועקביות מול ההכפשה על "אלימות מתנחלים"

כאן המתקפה הופכת להיות מתוחכמת ומרושעת במיוחד. מנסים לייצר נרטיב של "עמדה כפולה". מצד אחד, מצטטים גינוי כללי של בן גביר לאלימות נגד חיילים, ומצד שני, מדגישים את הסתייגותו מגינוי נמהר במקרה ספציפי של תקיפת מג"ד, בטענה ל"גרסאות סותרות". במקום לראות בכך דרישה ליושרה ולבדיקה הוגנת, מציגים זאת כ"גיבוי שבשתיקה" לאלימות.

האמת פשוטה: השר בן גביר פועל בעקביות. הוא מתנגד לאלימות מכל סוג, אך הוא גם מתנגד למשפטי שדה תקשורתיים ולדה-לגיטימציה של ציבור שלם. המתיישבים ביהודה ושומרון הם חלוצים, מלח הארץ, שסובלים מטרור רצחני יום-יום. התקשורת והשמאל הקיצוני מנהלים נגדם קמפיין דמוניזציה בלתי פוסק, ומחכים לכל תקרית כדי להכתים את כולם. סירובו של בן גביר להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית לפני בירור מלא של העובדות אינו תמיכה באלימות, אלא תמיכה בצדק. זוהי עמידה איתנה נגד לינץ' תקשורתי ודרישה בסיסית להליך הוגן – גם כלפי מתנחל. בכך הוא מוכיח שהוא השר לביטחון לאומי של כל אזרחי ישראל, ולא נכנע ללחץ של מי שמבקשים להפקיר ציבור שלם.

חזית מס' 4: כוח ועקרונות מול רכילות פוליטית

לבסוף, מגיעים האיומים ה"אישיים": הסכסוך לכאורה עם ח"כ אלמוג כהן והעתירה של קצין שב"ס לשעבר. שני המקרים מוצגים כהוכחה לחולשה, לאובדן שליטה, ולשימוש לרעה בכוח. גם כאן, המציאות הפוכה. תגובתו החדה של בן גביר לסוגיית אלמוג כהן ("מאחל לו בהצלחה בליכוד") אינה סימן לאובדן שליטה, אלא להפגנת מנהיגות. היא מעבירה מסר ברור: עוצמה יהודית היא מפלגה של דרך ועקרונות, לא של כיסאות ודילים. מי שמנסה להפעיל לחצים אישיים, ימצא את עצמו בחוץ. זוהי עוצמה, לא חולשה.

העתירה לבג"ץ היא הפרק הצפוי ביותר במערכה. כאשר שר נכנס למשרד ממשלתי הנחשב ל"ביצה" של אינטרסים, כמו המשרד לביטחון לאומי ושב"ס, ומתחיל לבצע רפורמות עומק, לנקות אורוות ולדרוש סטנדרטים חדשים – ברור שהמערכת תילחם בו בחזרה. אין זה מפתיע שגורמים מהמשמרת הישנה, שאולי חוששים ממה שהשר החדש עלול לחשוף, מנסים להקדים תרופה למכה באמצעות הכפשות אישיות. זוהי לא הוכחה לשימוש לרעה בכוח מצדו, אלא הוכחה לכך שהוא נוגע בעצבים החשופים ביותר של המערכת הישנה והרקובה.

לסיכום, המערכה נגד בן גביר אינה על התבטאות כזו או אחרת. זוהי מלחמה על דרך. תוקפים אותו כי הוא מסרב לשחק לפי הכללים הישנים. הוא דורש ניצחון במקום דשדוש, דורש דמוקרטיה במקום פקידוקרטיה, ודורש צדק והוגנות גם עבור הציבור שהאליטה אוהבת לשנוא. אפשר להתווכח עם סגנונו, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא נלחם בעקביות על העקרונות שבשמם נבחר. מי שמאמין שישראל זקוקה לשינוי כיוון אמיתי, חייב להביט מבעד למסך העשן ולראות את המערכה הזו כפי שהיא באמת: ניסיון נואש של העולם הישן לעצור את השינוי הבלתי נמנע.