המדינה כבת ערובה: המחיר האמיתי של שלטון ביבי

המדינה כבת ערובה: המחיר האמיתי של שלטון ביבי

בסערה הפוליטית והחברתית המתמדת המאפיינת את ישראל, לעיתים קשה להבחין בין אירוע חולף למגמה הרסנית. אולם, האירועים האחרונים סביב בנימין נתניהו אינם עוד רעשי רקע. הם מהווים צפירת אזעקה מחרישת אוזניים, החושפת תהליך עומק של ריסוק מוסדות המדינה וכרסום בריבונותה, והכל למען מטרה אחת ויחידה: הישרדותו האישית והמשפטית של איש אחד. הניתוח הקר של מעשיו האחרונים אינו מותיר מקום לספק – אנו עדים להפיכת מדינת ישראל כולה לבת ערובה, המוחזקת בידי מנהיג שהפסיק להבחין בין טובתו האישית לטובת המדינה.

ריבונות למכירה פומבית: כשדונלד טראמפ הופך לשופט עליון

התערבותו הגסה של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, בהליך המשפטי המתנהל נגד נתניהו, היא חציית קו אדום שאין ממנו חזרה. לא מדובר בעוד הבעת תמיכה ידידותית. טראמפ, באיומו המרומז על המשך הסיוע האמריקאי לישראל, הפך את מערכת המשפט הריבונית של מדינת ישראל לשוק קח-תן, בו צדק יכול להיקנות באמצעות לחץ בינלאומי. כל מנהיג בעל שמץ של כבוד לאומי היה דוחה על הסף התערבות כזו, מבהיר בנחרצות כי ריבונותה של ישראל אינה עומדת למשא ומתן, ומוקיע את הניסיון להפוך את האינטרסים הביטחוניים החיוניים ביותר שלנו לקלף מיקוח אישי.

אך תגובתו של נתניהו הייתה חושפנית אף יותר מהתערבותו של טראמפ. במקום לגנות, הוא הודה. במקום להגן על ריבונות המדינה אותה הוא נשבע לשרת, הוא קיבל בברכה את הלחץ הזר, ובכך אותת לעולם כולו כי דלתה של ישראל פתוחה בפני כל מי שמוכן לסייע לו במלחמתו האישית. התודה הזו היא כתם בל יימחה על דמותו כמנהיג.

אך כאן הסיפור מסתבך והופך חמור פי כמה. הטענה, שהועלתה וקיבלה תהודה, לפיה נתניהו הוא זה שפנה וביקש מטראמפ להתערב, היא לא פחות מרעידת אדמה ערכית. אם טענה זו נכונה, הרי שאין מדובר עוד במנהיג חלש הנהנה מתמיכה חיצונית, אלא בגורם אקטיבי המזמין במודע ובמתכוון התערבות זרה בענייניה הפנימיים והרגישים ביותר של מדינתו. זוהי מכירת חיסול של מושג הריבונות. זהו אקט המציב את נתניהו לא כקורבן של מערכת המשפט, אלא כתוקף הראשי של עצמאותה של ישראל, המוכר את יסודות קיומה תמורת דחיית דיון או ביטול אישום.

ביטחון המדינה כמגן אנושי אישי

אם לא די בהפיכת הריבונות לסחורה עוברת לסוחר, הרי שהשימוש הציני בראשי מערכת הביטחון ככלי לדחיית עדותו במשפט חושף את עומק הנתק בין נתניהו לבין הממלכתיות. ראש המוסד וראש אמ"ן אינם פקידים אישיים של ראש הממשלה. הם עומדים בראש הארגונים החשאיים והרגישים ביותר, שכל קיומם מושתת על ניתוק מוחלט מהפוליטיקה ומאינטרסים אישיים. הם שומרי הסף של ביטחון ישראל.

גרירתם לבית המשפט, תוך העמדת פנים כאילו עדותם חיונית לדיון טכני על דחיית עדותו של הנאשם נתניהו, היא מעשה שלא ייעשה. זהו זיהום מכוון של קודש הקודשים הביטחוני. נתניהו, במעשה זה, משדר מסר מסוכן: אין מוסד, רגיש וחשוב ככל שיהיה, החסין מפני שימוש ככלי שרת במלחמתו הפרטית. ביטחון המדינה, אותו נכס שאין יקר ממנו, הופך לתירוץ עלוב, למגן אנושי שנועד להגן לא על אזרחי המדינה, אלא על נאשם אחד המתחמק מלתת את יומו בבית המשפט.

המהלך הזה מטשטש במכוון את הגבול בין צרכיו האישיים של בנימין נתניהו לבין צורכי הביטחון של מדינת ישראל. הוא יוצר משוואה מעוותת לפיה מה שטוב לנתניהו, טוב לביטחון. זוהי תפיסה המסוכנת לדמוקרטיה, המרוקנת מתוכן את מושג הממלכתיות והופכת את בכירי מערכת הביטחון לשחקני משנה בהצגה המשפטית הפרטית שלו.

הגורם המפלג: מדוע "גוש רק לא ביבי" הוא תגובה רציונלית

במשך שנים, תומכיו של נתניהו מציגים את קיומו של "גוש רק לא ביבי" כהתאגדות אובססיבית וחסרת היגיון של יריבים פוליטיים. אך המציאות, כפי שנחשפת במעשיו האחרונים של נתניהו, מוכיחה בדיוק את ההפך. הגוש הזה אינו גחמה. הוא תגובה ישירה והגיונית של חלקים נרחבים בציבור ובמערכת הפוליטית, מימין ומשמאל, למנהיג שמוכיח פעם אחר פעם כי אין גבול שלא יחצה ואין ערך שלא ירמוס למען הישרדותו.

השיתוק הפוליטי, סבבי הבחירות האינסופיים והקרע העמוק בחברה הישראלית אינם תוצר לוואי מצער של הנסיבות. הם תוצאה ישירה של אישיות פוליטית אחת שאינה מסוגלת עוד לאחד, אלא רק לפלג. נתניהו הפך בעצמו לסוגיה המרכזית. הדיון אינו עוד על מדיניות כלכלית או ביטחונית, אלא על שאלת הלגיטימיות של מנהיג הנאחז בקרנות המזבח תוך שהוא מוכן להקריב את יציבותה, ריבונותה וטוהר המידות של המדינה.

ההתערבות הזרה שקיבל בברכה והשימוש הציני בביטחון המדינה אינם אלא הדלק המזין את הגוש המתנגד לו. אלו ההוכחות הניצחות לכך שההתנגדות לכהונתו אינה נובעת משנאה אישית, אלא מדאגה עמוקה לעתידה של מדינת ישראל. כל עוד נתניהו בשלטון, המדינה תישאר בת ערובה של משפטו, והמשברים הפוליטיים ימשיכו להיות הנורמה, כי הוא עצמו הפך לגורם המרכזי לחוסר היציבות.

המחיר של שלטון ביבי כבר אינו נמדד במונחים פוליטיים רגילים. המחיר הוא שחיקת אמון הציבור במוסדות, פגיעה אנושה בריבונות המשפטית והלאומית, והנצחת פילוג הרסני. השאלה הניצבת בפני החברה הישראלית חורגת כעת מהבחירה בין ימין לשמאל. זוהי בחירה בין מדינה מתפקדת, ריבונית ודמוקרטית, לבין מדינה שהפכה לכלי משחק בידיו של מנהיג אחד.